מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
נספחים
והרב הגאון משה מרדכי לידסקי. גם משוררים חשובים נולדו בקוריץ, ובהם מאיר טשודנר ויעקב יצחק סיגל, שהמשיך לכתוב על קוריץ גם ממקום מושבו בקנדה. גם שני רופאים מסורים חיו בקוריץ, ואי אפשר שלא להזכירם: הראשון הוא ד”ר יעקב הרשנהורן, שהיה רופאם של תושבי קוריץ והכפרים שבסביבה, ואת עיקר מרצו השקיע בריפוי הילדים העניים. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הצאר וקיבל אות הצטיינות גבוה מטעם הצאר. בשחיטה הגדולה הציעו לו הנאצים להשאירו בחיים, אך הוא בחר למות יחד עם רעייתו. הרופא השני היה ד”ר יהודה צייטלין, שפיתח החליט להשתקע 1935 את תחום הספורט ותרבות הגוף בעיר. בשנת ברובנו, ובזמן הכיבוש הנאצי, כשהבין שהקיץ הקץ, הזריק רעל לכל בני משפחתו ואת הזריקה האחרונה שמר לעצמו. וכמובן שאי אפשר לספר על קוריץ בלי להעלות על קצה המזלג את סיפורו של משה גילדנמן. וחי בה את רוב ימיו. הוא היה ברוך 1898 משה גילדנמן נולד בקוריץ בשנת כישרונות, ונוסף על עבודתו בתור מהנדס היה גם אומן רב תחומי: נגן מחונן, מנצח, במאי, מחזאי ופזמונאי. גם עסקן היה ומעורה מאוד בחיים הציבוריים והתרבותיים בעיר. מן השחיטה הגדולה ניצלו הוא ובנו, מפני שנחשבו לעובדים חיוניים, אולם אשתו ובתו בת השלוש עשרה נרצחו. מאז אותו יום משאלתו היחידה הייתה “להרוג, לפחות גרמני אחד במו ידיי”. הוא החל לקרוא ליהודים להתקומם, וכתב אז שיר שנעשה פופולרי מאוד בגטו קוריץ ובגטאות אחרים: “ימי ייסורים, ימי סבל, נמשכים לאיטם וחולפים, באים במקומם, כצללים ממרחק, לילות ציפייה ואימים. הלב מלא כאב, לא מוצא מרגוע, רוצים עוד לחיות, ודווקא לזכות, לשעת הנקמה המתוקה. אין כאן חיים, גם לא מוות, תמיד אך מגור ומצוקה, למות כגברים, להיות גיבורים, יאה פי כמה וכמה! זקן ונער בואו ליער! היחלצו מן הגטו, אחים! יפלו עשרה, יוותרו עשרה. קדימה לנשק, יהודים!”. ביום חיסול הגטו הצליח גילדנמן לברוח מהגטו המכותר עם בנו ועוד עשרה
143
Made with FlippingBook Annual report