מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

בזהות בדויה: שמי ז’ניה • 9 פרק

הסמוכה. “בואי, ז’ניה”, הזמינו אותי הכפריים, “בסלישץ’ הורגים את היהודים, בואי נרוץ מהר לקחת לנו דברים יפים, לפני שלא יישאר כלום”. “ז’ניה לא הולכת”, פסקה בבושקה, וכך חסכה ממני את הצורך לחפש תירוץ מדוע איני רוצה לבזוז את בתי היהודים. תושבי וילה היו אנטישמיים, כך חונכו. הבילוי המקובל של ימי ראשון, היום החופשי מעבודה, היה לשבת יחד ולספר סיפורים. באחד מימי ראשון, כשישבנו על הדשא בשדה, התגלגלה השיחה לחלומות. כל אחד מהיושבים סיפר על חלומות שהיו לו. “אתם יודעים על מה חלמתי?”, שאלה אחת הנערות, “חלמתי על ז’ידים (כינוי גנאי ליהודים בפי הרוסים)”. “אוי ואבוי”, צקצקו כולם בלשונם והצטלבו. גם אני הצטלבתי מייד ומיששתי את הצלב שעל צווארי – הייתי חייבת לשחק את המשחק. “אני לא יודעת על מה ז’ניה שלי חולמת”, שיתפה אותם בבושקה, “אבל בלילות היא צועקת: בָּלֵבֶּצֶ'ה, בָּלֵבֶּצֶ'ה”. ישר הבנתי שאני מדברת יידיש בשנתי. עוד הבנתי שעליי להיות זהירה יותר, ושגם בחלומותיי אסור לי לחזור לחיי הקודמים. שיינדל חיימניעס, בת הזקונים של חיה ויהודה, אחותם הצעירה של איטה ואייזיק, הלכה והתרחקה ממני. חששתי שאין בעולם אף אחד מלבדי שזוכר אותה. גם היידיש הלכה ונשתכחה ממני. ובכל זאת זכרתי מעט, ובכל בוקר אמרתי לעצמי: “גאטאניו, אמ פול אידן יינוח מיר” (אלוהים, רק אני מכל היהודים נשארתי בחיים). איני יודעת אם בבושקה הייתה אוהבת אותי כל כך ודואגת לי כל כך אילו סיפרתי לה שאני יהודייה. לא יכולתי לקחת את הסיכון, כמובן. כשהלכנו לווידוי, היא נהגה להזכיר לי: “לכומר מספרים את כל האמת”, ואני חשבתי בליבי: הוא ידע את האמת בדיוק כפי שאת יודעת אותה. במשך הזמן גיליתי את פניו האחרות של איוואן, המושיע שלי, מי שהציל אותי ושמר על סודי. הכפר וילה נודע לשמצה ככפר של רוצחים. גם איוואן נמנה עם הרוצחים; הוא היה מנהיג של כנופיית בנדרובצים (פורעים

59