מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

הבריחה לחיים, שוב • 10 פרק

לאט לאט התרתי את החבל בעזרת השיניים, הוצאתי יד ועוד יד, עד שלבסוף נעמדתי על שתי רגליי הרועדות. את ראשי לא יכולתי להזיז; כשאיוואן היכה אותי, הוא פגע בצווארי, מאחורי האוזן הימנית, והפצע שנוצר שם שיתק אותי מכאבים. יחלפו עוד שנה וחצי עד שהפצע יירפא ואוכל להזיז את צווארי בחופשיות. שברתי את שמשת החלון ורצתי כל עוד רוחי בי למטה, לכיוון הנהר, שם ידעתי שאמצא את חתנה של בבושקה. מרחוק ראיתי את איוואן דולק בעקבותיי. “יקו (דוד), איוואן רוצה להרוג אותי”, בכיתי לו, והדחיפות שבקולי, כמו גם היכרותו עם איוואן, שכנעו אותו שכדאי למהר. “קחי את החפצים שלך ורוצי מייד ליער”, אמר לי, “כבר אצטרף אלייך ונלך לחפש לך כפר אחר”. לא חלפה דקה וראינו את איוואן מתקרב אלינו, מתנדנד משכרות, והרובה בידו. שמטתי מידיי את החפצים שהתחלתי לאסוף, והתחלתי לרוץ לכיוון היער, שכדי להגיע אליו היה עליי לחצות את השדות ולעבור בתוך כמה תעלות מים, כשהמים מגיעים לי עד החזה. באפיסת כוחות וכשאני רטובה עד לשד עצמותיי הגעתי לשפת היער. הסתובבתי וראיתי שאיוואן נעצר, מהסס. ידעתי שהוא פוחד מהיער. ביער הסתובבו אז הרבה קבוצות חמושות שנלחמו זו בזו: פרטיזנים רוסים, פרטיזנים פולנים, פרטיזנים יהודים וכנופיות אוקראיניות לאומיות. לאיוואן היו הרבה אויבים בסביבה. הוא החליט לוותר, הסתובב וחזר לווילה. נכנסתי למעבה היער, מפלסת את דרכי בין השיחים הסבוכים, בלי לדעת לאן מועדות פניי. כל צעד עלה לי בייסורים: בגדיי היו רטובים, החבלים השאירו מזכרת צורבת בפרקי ידיי ורגליי, כל גופי כאב מהמכות, וכל תזוזה של צווארי, ולו הקלה ביותר, שלחה גלי כאב לאורך עמוד השדרה שלי. נוסף על כל זה גם התגרדתי ללא הרף בשל פצעי הגרדת. מצבי הגופני היה בכי רע. אבל על ייסורי הגוף גברו ייסורי הנפש. הבדידות הייתה קשה מנשוא. התיישבתי על ענף של עץ, מתעטפת במטפחת של בבושקה בניסיון

65