מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
לצעוק: “תנו לנו את הבנדרובקה, אנחנו נקרע אותה לגזרים, היא כבר הרגה מספיק ליאכים (פולנים)”.
בתוך הרפת, על יד הפרות, עמדה עגלה עמוסה בשקים ובחבלים. אחד הפולנים הרים אותי והושיב אותי על העגלה. “אם לא תספרי לנו את האמת”, איים עליי, “נתלה אותך כאן בתוך הרפת”. הוא לקח חבל וקשר את קצהו האחד לעגלה ואת השני סביב צווארי. “אספר לכם הכול”, התחננתי, “רק תורידו אותי”. הם הורידו אותי מהעגלה, וחזרתי שוב על הסיפור, מילה במילה. הרגשתי שהם לא מאמינים לי. אחרי שנה בווילה דיברתי כמו אוקראינית מבטן ולידה, והם לא קנו את סיפור היתומה מרוסיה. “את אוקראיניקה שקרנית”, אמרו לי, “ניקח אותך למקום שבו יהרגו אותך, ואבא ואימא שלך לעולם לא ימצאו אותך”. היה כבר לילה. הם רתמו את העגלה לסוס, קשרו את ידיי בחבל ואת עיניי במטפחת של בבושקה, זרקו אותי על העגלה ויצאנו לדרך. “לאן אתם לוקחים אותי?”, שאלתי, אך לא קיבלתי תשובה. נסענו בדרך לא סלולה, מלאת מהמורות. שכבתי בירכתיי העגלה, ידיי קשורות ועיניי מכוסות, מיטלטלת מצד לצד, ובזיכרוני עלו הנסיעות המאושרות שלי עם אבא לקולוברט, כשאני יושבת מלפנים, אוחזת במושכות. נזכרתי במומע, דודתי האהובה מקולוברט, אחותו של אבא, שבביתה נהגתי להתארח בכל קיץ. אבא היה מסיע אותי אליה בתחילת השבוע, ושב לאסוף אותי בדרכו חזרה לקוריץ לקראת שבת. זו הייתה ‘קייטנת הקיץ’ שלי. תהיתי מה עלה בגורלה של מומע ובגורל בני הדודים האהובים שלי. לא ידעתי כי בשלב זה אף אחד מהם כבר לא היה בין החיים. העגלה נעצרה. הפולנים הורידו אותי ממנה, וכשעיניי עדיין מכוסות וידיי כפותות סחבו אותי במעלה המדרגות, כשהם אוחזים בי מתחת לזרועותיי. הכניסו אותי לבית שממנו נשמעו שירים ברוסית. עד מהרה אלמד כי היו
68
Made with FlippingBook Annual report