מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
שמי גאלה • 11 פרק
אלה פרטיזנים רוסים. “תפסנו לכם בנדרובקה”, שמעתי את הפולנים מתרברבים. מישהו הסיר את המטפחת מעיניי, ומצאתי את עצמי עומדת בתוך קבוצת גברים הלוטשים בי עיניים. “זדרסטבויטה טוברישי (שלום חברים, כמה אני מאושרת לראות אתכם)”, אמרתי להם ברוסית, מנסה לעטות חיוך שמח על פניי. ראיתי את התדהמה על פניהם של הפולנים, שקיוו לקבל תגמול על המרגלת האוקראינית שתפסו, ועכשיו הבינו שתוכניתם נכשלה, ושאני כנראה באמת רוסייה. הם הלכו לדרכם, והשאירו אותי עם הפרטיזנים. שם הכפר שאליו הגעתי היה סטרא-הוטא, כפר קטנטן שכל תושביו פולנים, והבית היה בית משפחת בילבסקי, שבו קבעו הפרטיזנים את המפקדה שלהם. “אז עכשיו תספרי לנו מי את”, אמרו לי הפרטיזנים. חזרתי על הסיפור שסיפרתי לפולנים. גם הם לא השתכנעו בנקל; גם הם חששו שאני מרגלת אוקראינית, על אף העובדה שמראי העלוב היה רחוק מאוד מזה של מרגלת. הייתי רטובה, בגדיי קרועים, וכל עורי נגוע בגרדת, מלא פצעים ושלפוחיות. הפצע בראשי טפטף ללא הרף דם ומוגלה, והריח שנדף ממני היה נורא ואיום. הם זרקו לי מזרון, שלא היה אלא שק ממולא בעשב וציוו עליי לשכב ליד הדלת, כשהם שומרים מרחק בטוח, מחשש להידבק. הפרטיזנים חקרו אותי במשך ארבעה ימים. שוב ושוב חזרתי על הסיפור: אני יתומה מרוסיה, מפריוט, גדלתי בבית יתומים ביארון, וכולי וכולי. רק את שמי שיניתי, כבר לא הייתי ז’ניה אלא גאלה. זה היה השם הראשון שעלה במוחי כשנשאלתי לשמי. אולי חששתי בסתר ליבי שאיוואן יצליח למצוא אותי, או שיפיץ את המידע שיש בסביבה איזו ז’ניה יהודייה; וגם העדפתי לפתוח דף חדש, זהות חדשה. כשסיפרתי את הסיפור, הפרטיזנים רשמו מפי כל מילה ומילה, כפי הנראה כדי לבדוק שאני עקבית. פה ושם הייתי צריכה להשלים פרטים מפרי דמיוני. אחרי ארבעה ימים, כשאני שבורה ורצוצה, השאירו אותי לבד בבית בכוונה לראות אם אברח. לא ברחתי – לא היה לי לאן. מרגע זה שינו את יחסם אליי והתחילו להתייחס אליי בחביבות.
69
Made with FlippingBook Annual report