מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
הפרטיזנים התארגנו להמשיך בדרכם, ושקלו מה לעשות בי. “היא כזו שקטה ונחמדה, תשאירו אותה אצלי”, הציעה להם בעלת הבית, הבלבוסטה, “אבל אם היא תברח, זה לא באחריותי!”. “לא רוצה להישאר”, מחיתי, “אני רוצה להיות פרטיזנקה”. עוד בקוריץ שמעתי על הפרטיזנים האמיצים, שלא היו מוכנים למות כצאן לטבח, וברחו ליערות, משם לחמו בעוז בגרמנים. אז עוד לא ידעתי זאת, אבל גם משה גילדנמן, שבתו פייגה- זלדה למדה במחזור מעליי, ושלא היה איש בקוריץ שלא הכירו, הקים קבוצת פרטיזנים. שמו המחתרתי, דיאדיא מישה, הלך לפניו בכל הסביבה. קבוצתו נחלה הצלחות רבות, משיבוש פעולותיהם של הגרמנים ועד הענשת משתפי פעולה אוקראינים. את השיר שחיבר משה גילדנמן שרו בגטו קוריץ ובגטאות אחרים:
“ימי ייסורים, ימי סבל, נמשכים לאיטם וחולפים, באים במקומם, כצללים ממרחק, לילות ציפייה ואימים. הלב מלא כאב, לא מוצא לו מרגוע, רוצים עוד לחיות, ודווקא לזכות, לשעת הנקמה המתוקה. ואין כאן חיים, גם לא מוות, תמיד אך מגור ומצוקה, למות כגברים, להיות גיבורים, יאה פי כמה וכמה! זקן ונער, בואו ליער! היחלצו מן הגטו, אחים! יפלו עשרה, יוותרו עשרה. קדימה, לנשק, יהודים!”
“את עוד קטנה”, צחקו עליי הפרטיזנים, “את לא יכולה לבוא איתנו. את נשארת כאן”, הכריעו.
נשארתי אצל משפחת בילבסקי כשנתיים. לזוג בילבסקי היו ארבעה ילדים: בן בשם מייטק ושלוש בנות: זוסיה, רומקה ועוד אחת שאת שמה
70
Made with FlippingBook Annual report