מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

בגיל אחת עשרה בנה לבד מכשיר רדיו קטן, ובאמצעותו הקשיב לחדשות ולמוזיקה. בהבינו שהמפתח להצלחה הוא השכלה, התעקש לעבור לבית ספר אחר המלמד גם לימודי חול, שם למד עברית, פולנית, גרמנית, מתמטיקה, היסטוריה וכדומה. משה קיווה להמשיך ללמוד בבית ספר תיכון, אולם משהבין שהוריו אינם יכולים לממן זאת, קיבל על עצמו את הדין ובגיל ארבע עשרה או חמש עשרה התחיל לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. גילויי האנטישמיות לא היו זרים למשה. עוד בילדותו נדרש להגן על עצמו מפני ילדים פולנים שנהגו להתנכל לו בדרכו לבית הספר: קיללו אותו, זרקו עליו אבנים ולפעמים גם משכו בפאותיו. מכיוון שהיה ילד אמיץ, עקשן ובעל חוש צדק מפותח, לא ויתר, ותמיד החזיר להם כגמולם בעזרת שוט שהכין במיוחד לשם כך מחוטי חשמל. האווירה הכללית בפולין בין שתי , עם מותו 1935- מלחמות העולם לא הייתה אוהדת כלפי היהודים, והחל מ של המושל יוזף פילסודסקי, שהתנגד לאנטישמיות, חל מפנה לרעה ביחס השלטונות לאוכלוסייה היהודית. משרות רבות נחסמו בפני היהודים, עסקיהם היו נתונים לחרם כלכלי מתמיד (בתמיכת הממשלה), הם הופלו לרעה באוניברסיטאות, ומצבם הכלכלי הלך והידרדר. פוגרומים נערכו בערים ובעיירות. משה, שהיה חבר בתנועת ‘החלוץ’ והרבה לקרוא עיתונים, היה מודע לוויכוח האידאולוגי הער שהתנהל באותם ימים בין זאב ז’בוטינסקי ודומיו, שקראו ליהודים לעזוב את פולין בהקדם האפשרי, כל עוד ניתן, לבין מפלגת ‘הבונד’ האנטי-ציונית, שסברה שעל היהודים להישאר בפולין ולהיאבק על זכויותיהם. , התחילה תקופת הנדודים של 1939 בספטמבר 1- כשפרצה המלחמה, ב . יעדו הראשון היה 1949 משה, שהסתיימה רק עם עלייתו ארצה בשנת ורשה. משה ואחיו יחזקאל נענו לקריאה לכל הגברים הפולנים מגיל שמונה עשרה עד שישים ללכת לוורשה ולסייע בהגנת העיר. הדרך לוורשה ובחזרה

86