מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 1

הבריאות שהתחום מטופל בו פחות". הוא מוסיף: "לצערי, ישנה התכווצות של השירות שמשרד הבריאות נותן ודווקא במקום הזה אני מצפה שהשירות יתרחב ויעמיק את הראייה בקשר לילדים בסיכון ויתמקד בתפיסת המציאות ולא רק בעולם הפנימי. לעומת זאת, הניסיון של משרד הרווחה ליצור מסגרות מתאימות גורם לכך שראיית המציאות החיצונית מזניחה את חשיבות העולם הפנימי. חשוב ליצור סינרגיה בין המציאויות השונות אבל גם בין הגופים השונים - משרד הרווחה ומשרד הבריאות. זה תהליך חשוב אך הוא עשוי להמשך זמן רב". האם לתקשורת יש תפקיד בהגברת המודעות להתעללות בגיל הרך? ויינטראוב: "התקשורת נוטה לחדד ניגודים ולהביא דברים 'אל הקצה'. אין לה יכולת להכיל אמביוולנטיות ולהציג את המציאות המורכבת. לצערי, אין הערכה מספקת לעבודה שעושים פקידי הסעד לחוק הנוער שאני מאוד מכבד. בעיניי, הגוף הממונה על חוק הנוער - טיפול והשגחה מאוד מקצועי ומאוד ערכי, עושה עבודה קשה ושלא בצדק משמש שק חבטות לתקשורת". היום אתה חובש כובע של מנהל השירות הפסיכולוגי בבית החולים רמב"ם. במה זה שונה? ויינטראוב: "היום אני עסוק במערכות המשיקות בבית החולים: השירות הסוציאלי, הסיעוד, מנהלי מחלקות, הדרכת מתמחים ועוד. למערכת הבריאות יש יכולת קלינית גבוהה מאוד לטפל במצוקות של הנפש והעולם הפנימי, יש לה פחות כלים להתמודד כשמדובר במציאות החיצונית. לבית החולים לא מגיעים בגלל התעללות והזנחה אלא בגלל כפל תחלואה - מכלול של בעיות פיזיות ונפשיות".

מהם האתגרים המקצועיים שהצבת לעצמך? ויינטראוב: "בראש ובראשונה - הלמידה האישית שלי היא אתגר משמעותי. נכנסתי לבית חולים בעל מסורת מאוד רצינית, עם שירות פסיכולוגי ברמה גבוהה ויכולות מקצועיות גבוהות ובכוונתי להמשיך וללמוד. נוסף על כך, בכוונתי להוות תחרות ליחידה לשלום הילד פה - בשירות לבריאות הנפש לגיל הרך, לילד ולנוער בבית החולים רמב"ם ולהתמקצע עד כמה שאפשר בטיפול בילדים בסיכון. האתגר שלי הוא לשמור על הקשרים עם הרווחה ועם חוק הנוער ולחזק אתשיתוף הפעולה ביניהם ובין המערכת הרפואית. הידע שלי לא נעלם, אני רוצה למצוא דרך להקים בבית החולים גופים לאבחון ולטיפול בילדים בסיכון ומקווה לחדד את היכולת להקים תת-יחידה שתטפל במצבי סיכון ופגיעה. אתגר נוסף הוא תחום הפסיכולוגיה הרפואית. התמחות זו היא היום בחיתוליה, הפסיכולוגים הרפואיים עובדים עם הצוות ועם מטופלים ונותנים מענה לחולה הנתון במצוקה, כאשר רוב המאושפזים נתונים במצב זה או אחר של מצוקה נפשית ורגשית עקב הפגיעה או השינוי. אני רוצה להביא כמה שיותר פסיכולוגים שיתייחסו למצוקות החולים". ויינטראוב, גם בכובעו החדש, אינו מוותר על ראיית המציאות החיצונית, ראייה שונה מאוד מהסוציאליזציה המקצועית שקיבל כפסיכולוג קליני, אבל הוא מקפיד לתבל אותה בראיית המציאות הפנימית שמעולם לא זנח. תבנית נוף מולדתו תשפיע בלא ספק על האופן שיעצב את השירות שהוא מנהל כיום.

כיצד הידע שנצבר במשך השנים השפיע על הטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה? בתשובתו עושה ויינטראוב הקבלה בין התהליך האישי שהוא עבר לבין התהליך שעברה המערכת: "במבט אישי יש לי היום את היכולת להתמודד עם תהליכים רגשיים ולא לפחד, יש לי יותר קונספטים לחשוב דרכם ולפעול בצורה מושכלת. בדומה לשינוי האישי שאני עברתי, עבר כל התחום שינוי דומה. יש היום יותר הבנה ויותר זיהוי, פחות מפחדים לשאול שאלות, פחות מפחדים לזהות משהו שצריך אחר כך לדווח עליו. עם זאת, צריך להיזהר מהכיוון ההפוך ולא להפוך כל ציור תמים שילד מצייר בגן, למקרה בעייתי". מה השתנה במהלך העשור שניהלת את היחידה לשלום הילד? בפרספקטיבה של עשר ויינטראוב: " שנים אני רואה מאמץ כן של שירות הילד והנוער וחוק הנוער להתמקצע, להשקיע וליצור מסגרות מתאימות וגם ברשויות ישנו מאמץ לאתר ילדים בסיכון. היום המצב טוב משהיה לפני עשר שנים, אך ישנה דרך ארוכה . נכון שחלו שינויים בתפיסת לעשות הגיל הרך בעשור האחרון, אך הטיפול בגיל הרך ניתן בעיקרו מעל גיל ביחידות האקסטרניות ובמרכזי 6 החירום. למעשה, רק בחיפה ישנו טיפול בגיל הרך ואפשר לומר כי חסר ידע וזיהוי מוקדם". מהי ההתייחסות לטיפול בגיל הרך בקרב המשרדים הרלוונטיים? ויינטראוב מבחין בין משרד הרווחה למשרד הבריאות: "יחסית, התחום מוזנח. זהו גיל שקשה לזהות בו מצוקה ויש מקום ללמידה והתמקצעות. משרד הרווחה משקיע רבות בלמידה ובפיתוח השתלמויות בקשר לחשיבות האבחון ודרכים לבצע אותו, שלא כמשרד

נקודת מפגש 11