מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 1

וינטר: "ישנם שני נושאים מרכזיים: המשך השיתוף של הציבור בנושא המניעה והטיפול השקעה בידע ובמחקר, כולל פיתוח פרוטוקולים לטיפול"

הראייה הייחודית של הפרופסיה שלו. זווית הראייה הייתה מנקודת המבט של כל פרופסיה שהוקמה בעקבות רצף מקרי ההתעללות בשנתיים האחרונות, אך המסקנות היו של כולנו. בלי ההבנה שילדים בסיכון הם של כולנו, לא נוכל לטפל בתופעה". האם המבט הרב-מקצועי כולל היום את כל השותפים הפוטנציאליים או שיש לאן להתפתח עוד? וינטר: "יש כמובן לאן להתפתח. השלב הבא הוא הרחבת התפיסה האקולוגית לתהליך התמודדות ברמה של עיר ואני אסביר את כוונתי. אחד הדברים שאנו צריכים לחשוב עליהם, כאשר אנו בונים ערים שיש בתוכן שירותים ומוסדות שנועדו לתת מענה נורמטיבי לילדים, הוא האופן שבו מוסדות ושירותים אלו משתלבים במערך המניעה והטיפול

מתמודדים אִתם היום רבים ומורכבים. בהם אפשר למנות בעיות שהיו במינון קטן והפכו למכת מדינה, כגון פגיעות מיניות בתוך המשפחה, ילדים פוגעים מינית והתמכרויות שונות. אם לא נעבוד בשותפות ואם לא נרחיב את השותפות נהיה בבעיה. רק מבט רחב ורב-מקצועי יאפשר התערבות טובה. אפשר למצוא היום עוד ועוד ביטויים לשותפויות כאלה, למשל בטיפול בפגיעות מיניות יש שיתוף פעולה בין שפ"י לבין אגף הרווחה; מועדוניות טיפוליות מבטאות שיתוף רב שנים בין משרד הרווחה למשרד החינוך; התכנית הלאומית גם היא דוגמה כזאת, אך נדמה שהדוגמה הבולטת מהזמן האחרון היא הוועדה הבין-משרדית שהזכרתי קודם, שבה כל אחד מאנשי המשרדים השונים הביא את זווית

תהליך דומה, אנחנו יכולים לצמצם במידה ניכרת את מספר הילדים הנפגעים". אחד הדברים המרכזיים שאתה מדבר עליהם הוא שותפות של משרד העבודה והרווחה עם משרדים אחרים. כיצד משרד הרווחה מתאים את עצמו לפרופסיות האחרות הפועלות בשטח? למשל, אנשי חינוך או בריאות? וינטר: "משרדי הרווחה, החינוך והבריאות מטפלים, כל אחד בתחומו, בתוצרים של המציאות החברתית- סביבתית במדינה. שלא כבעבר, היום יש נכונות להכיר בכך שילדים בסיכון הם הילדים של כולנו וזה מוביל לשותפויות גדולות יותר בין המשרדים. החיבור בין היכולות המקצועיות השונות הופך את ההתמודדות שלנו עם תופעת הילדים בסיכון לטובה יותר. תחומי הסיכון שאנו

נקודת מפגש 13