מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 14

פגיעה בילדים והזנחתם בחברה הפלסטינית בישראל

מה מייחד את האלימות כלפי ילדים בחברה הערבית ומדוע קשה לחשוף אותה? אלימות כלפי ילדים היא בעיה לא פשוטה בתוך החברה הערבית-פלסטינית בישראל, וקשה מאוד לחקור אותה מכמה סיבות: בקרב חלקים גדולים בחברה הפלסטינית בישראל יש התנגדות לדיווח; רוב הציבור אינו רואה בתופעה בעיה חברתית אלא בעיה משפחתית שלא צריך "להוציא החוצה" – התפיסה של ההורים היא שאלה הילדים שלהם ועליהם מוטלת האחריות כלפיהם בכל מישורי החיים, ובכלל זה חינוך, ולאף אחד אחר אין רשות להתערב בזה. לכן רק מקרים חמורים ביותר מדווחים ומגיעים לטיפולם של שירותי הרווחה, המשטרה או מערכת הבריאות. העניין דומה לנעשה בחברות ערביות בכלל, אך בחברה הפלסטינית בישראל המציאות קשה יותר. פרופ' חאג' יחיא סבור שתפיסה זו שגויה – כשההורים כושלים בתפקידם בטיפול בילדים ובהגנה עליהם, וכשיש מקרה של אלימות, הכרחי שגורמים בחברה יתערבו; זו חובה משפטית, חברתית, מוסרית ואתית להציל את הילדים. האם היה שינוי בנושא האלימות כלפי ילדים בעשור האחרון? אמנם היה שינוי בעשור האחרון, אך זה לא היה שינוי דרסטי ומהותי. אף על פי שהיום אנשים מדווחים יותר לרשויות המדינה על מקרי אלימות לפי חובת הדיווח, ואף שיש מודעות גדולה יותר והתנגדות לתופעת האלימות כלפי ילדים, התופעה עדיין קיימת. מחקרים הוכיחו שהמשפחה הפלסטינית בישראל מוכנה להקריב הרבה למען רווחת הילדים שלה וצורכיהם, ועם זאת, במקרים של הזנחה ואלימות אין שינוי מהותי ומבני שגורם לאנשים לפנות אל שירותי הרווחה, המשטרה או הבריאות. למשל, דיווח מורים על מקרי אלימות שחוו תלמידיהם מתרחש רק במקרים חמורים מאוד, ורק אם יש סימנים נראים לעין שאינם מותירים בידיהם ברירה אלא לדווח, וזאת כדי להסיר מעצמם את האחריות. המציאות מוכיחה שיש צורך בהתערבות בין-תחומית ובין- מערכתית, אך פרופ' חאג' יחיא אינו רואה שזה אכן קורה בחברה הפלסטינית בישראל – לא ברמה של שיתוף פעולה בין אנשי מקצוע ומשרדי ממשלה. על פי רוב אנשי מקצוע מסתפקים בדיווח ללשכות הרווחה, והדבר נובע לדעתו מסיבות אישיות: חוסר ידע על מהות הבעיה, השלכותיה והגורמים המטפלים בה; עמדות כלפי הבעיה; חשש שהתערבותם תגרום לעימותים עם המשפחות שעליהן דיווחו; לחץ בעבודה ועוד. כאן יש לציין שהיו מקרים של תקיפת עובדות סוציאליות בלשכות רווחה לאחר התערבותן במקרי אלימות במשפחה, ובכלל זה במקרים של פגיעות בילדים והזנחתם, ונעשו ניסיונות למנוע מהן התערבות והוצאת ילדים מהבית. עם זאת, אין ספק שבשני העשורים האחרונים מתרחש שינוי מסוים בחברה הפלסטינית בישראל בקשר לגיוס משפחות אומנה – אנחנו עדים היום לגיוס מוצלח של משפחות בחברה הפלסטינית

פרופ' מוחמד חאג' יחיא

המוכנות לשמש משפחות אומנה ולקלוט ילדים בסיכון אשר הוצאו ממשפחותיהם לתקופה מסוימת, דבר שלא היה לפני שני עשורים. הגורמים המונעים את השינוי המערכתי בנושא אלימות כלפי ילדים הראשון הוא הגורם פרופ' חאג' יחיא מצביע על כמה גורמים: בהיבט של מנהגים ומסורת, התופעה בעיני החברה התרבותי. פלשתינית היא בעיה אישית, פרטית ומשפחתית. שוררת התנגדות לא מועטה להתערבותם של גורמים רשמיים בתחום זה, מתוך ביטחון שגורמים חיצוניים אינם מבינים טוב יותר מההורים ברווחת ילדי המשפחה ובחינוכם. דומני שאין עוררין גורם אחר חשוב הוא היעדר שירותים. על כך שבחברה הפלסטינית בישראל רמת שירותי הרווחה בכלל, ובתחום רווחת הילד והמשפחה בפרט, דלה, ואפילו דלה מאוד בהשוואה לרמתה בחברה היהודית. הניסיון מוכיח כי כאשר בונים ומייעדים שירותים לחברה והיצע השירותים מספק את הנדרש, האנשים בתוכה מתחילים להשתמש בהם, ומשפחות שקודם לכן לא פנו בבקשת עזרה עשויות לשנות את דעתן ולהתחיל לפנות אליהם. לכן היעדר השירותים מצמצם עוד יותר את מספר הדיווחים על מקרי אלימות כלפי ילדים

I נקודת מפגש 59