מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 14

אסמהאן סמרי

החברה הפלסטינית בתחומים רבים, ובכלל זה בעיות האלימות במשפחה והפשע בחברה; המשטרה נתפסת כגורם עוין ומדכא ולא כגורם שעשוי לפעול בשיתוף פעולה עם שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך כדי לטפל בבעיות אלה בחברה הפלסטינית. עם זאת נשאלת השאלה – האם יש לנו כתובת אחרת? אלטרנטיבה? והתשובה, לעניות דעתי, היא – לא! לכן הגיע הזמן שאנחנו, החברה הפלסטינית בישראל, נעזור לעצמנו, אך גם על המדינה מוטלת אחריות – לשנות את התפיסה המעוותת שלה כלפי אוכלוסייה. המדינה צריכה לשקול שוב לאן פניה מועדות בקשר לחברה הזאת בישראל. מהן ההשפעות הנפשיות של חשיפת ילדים ובני נוער לאלימות - במערכת החינוך, במערכת של הילד ובמערכת המשפחתית החברתית? האם העניין נבדק במחקריך? לפי מחקריו של חאג' יחיא, האלימות היא רבת פנים, הן מבחינת גורמי הסיכון שלה, הן מבחינת השלכותיה, והן מבחינת אופן הטיפול בה. יש לציין שלצד חשיפת הילד לאלימות של הוריו, הוא נחשף לעיתים גם לאלימות של המשפחה המורחבת. לילדים יש סבים וסבתות, דודים ודודות שלעיתים מעורבים בחינוכם. לפעמים הם מקור ההגנה שלהם ולפעמים הם המקור לסיכון. המחקרים שעשה מראים שילדים ובני נוער נפגעי אלימות במשפחה הם גם עדים לאלימות בין הוריהם וכלפי אחיהם; ברור שכל חשיפה כזאת לאלימות בתוך המשפחה היא גורם שפוגע מאוד ברווחתם הפיזית והנפשית. ילדים שחווים אלימות במישרין או נחשפים למקרי אלימות בעקיפין, דהיינו בהיותם עדים לאלימות וצופים בה, נתונים בסכנה לא מבוטל לסבול מבעיות פיזיולוגיות, קוגניטיביות, רגשיות והתנהגותיות – יותר מילדים שאינם מתנסים באלימות . 3 או נחשפים להתנהגויות אלימות במשפחה האם יש שינוי בחומרת האלימות כלפי ילדים, ואיזה תפקיד יש לתקשורת בהעלאת המודעות לבעיה? אין ספק שהמצב היום אינו דומה לזה שהיה בארץ לפני עשר שנים, חמש עשרה ואפילו עשרים שנה. הוא משתנה לטובה אך בקצב איטי מאוד, ואי אפשר לומר שיש שינוי מהותי בחברה הערבית בהיקף בעיית האלימות כלפי ילדים ובתוכניות המניעה והטיפול לצמצום התופעה. היום רק מקרים חמורים

ומגביר את נוכחותה בתוך החברה. גורם נוסף, לא פחות חשוב משני הגורמים שהוזכרו, הוא מעמדה של החברה הפלסטינית במדינה הגורם הפוליטי. בהקשר של אזרחותנו ואיך היא נתפסת על-ידי המדינה, איך אנו עצמנו תופסים את אזרחותנו ואת מקומנו במדינה ומבינים עד כמה המדינה מעוניינת להתייחס אלינו כאל אזרחים שווים לאזרחיה היהודים – לכל אלה יש זיקה משמעותית לכמות השירותים ואיכותם ולמשאבים המוקצים לחברה זו. לכל אלה יש זיקה גם לנכונות של חברה זו לפנות אל שירותי המדינה כדי להיעזר בהם בהתמודדותה של החברה עם בעיותיה השונות, ובהן בעיית האלימות במשפחה ופגיעות בילדים והזנחתם. הכמות הנמוכה והאיכות הירודה של השירותים ושל המשאבים האחרים שהמדינה מקימה עבור החברה הפלסטינית בישראל משקפות, ללא ספק, את תפיסת האזרחות של החברה הזאת ואת מעמדה במדינה. ברור שהסכסוך הערבי-ישראלי בכלל והקונפליקט הפלסטיני- ישראלי בפרט השפיעו על האזרח הפלסטיני בישראל בחוסר האמון שהוא רוחש כלפי כל מוסדות המדינה: חוסר אמון במערכות החוק, במשטרה, בשירותי הרווחה ואפילו במקלטים לנשים מוכות, למשל. אמנם אנחנו חיים כאן יחד, שני עמים במדינה אחת, אך הנתק החברתי והפוליטי בין שני העמים מלווה בריחוק ובחוסר אמון, נוסף על רגשות הדדיים אחרים, כגון דחייה, עוינות, ולעיתים אף רצון לנקמה. החוויות שלנו עם הגזענות, ההדרה, האפליה, איכות החיים הירודה ביישובים הפלסטיניים, הפקעת קרקעות, מצוקת הדיור, רמה נמוכה של שירותים בתחומים רבים (בריאות, חינוך, רווחה ועוד), האבטלה והעוני – כל אלה השפיעו ועודם משפיעים לרעה על החברה הפלסטינית בישראל. לכן רובה, בגלוי או שלא בגלוי, במודע או שלא במודע, אינו רואה במוסדות המדינה גופים שאפשר לתת בהם אמון או לפנות אליהם בבקשת עזרה. זה קורה רק במקרים חמורים מאוד, וגם אז הפנייה מלווה בתחושה של חוסר אמון. מדובר בסוגיה מורכבת מאוד המושפעת הן מהמציאות התרבותית והן מהמציאות הפוליטית. האם המצב הזה צריך להוסיף ולהתקיים? אני חושב שלא, זה צריך להשתנות, המדינה צריכה להוכיח את עצמה בכל הקשור לנכונותה לתרום לשיפור איכות החיים של חברה זו בכל התחומים שציינתי. עד היום המשטרה לא הוכיחה שהיא ערוכה ומוכנה לטפל בבעיות

– ידוע שפגיעה פיזית בילדים גורמת לנזקים ישירים, כגון פצעים, דימומים פנימיים שעלולים לסכן את חייהם, הידרדרות או אף פגיעה בעיות פיזיות 3 קשה בשמיעה ובראייה ובעיות פיזיות אחרות עקב מתח גבוה, כגון כאבי ראש עזים בתדירות גבוהה, התקפי קוצר נשימה ועוד. – מחקרים הוכיחו שילדים החשופים לאלימות במשפחה, על-ידי התנסות ישירה בפגיעה ובהזנחה או על-ידי צפייה בעיות קוגניטיביות והתנהגותיות בדפוסים שונים של אלימות במשפחה, עלולים לפתח בעיות קוגניטיביות קשות, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך: קשיי קשב וריכוז, הפרעות חשיבה, פיתוח תפיסות ועמדות לא נכונות בקשר לאלימות, כגון שהפתרון של כל מאבק או בעיה הוא אלימות ותקיפה. ילדים אלה נתונים בסיכון גבוהה לסבול מהיפר- אקטיביות ומקשיי הסתגלות פסיכו-חברתית, הן בחברה והן בבית הספר, מה שגורם לעיתים קרובות לירידה בהישגיהם הלימודיים. ילדים אלה עלולים לנהוג באלימות כלפי תלמידים אחרים בבית הספר, לנהוג באלימות מחוץ לבית הספר, גם נגד אחיהם, ולגדול להיות אלימים כלפי בנות זוגם וילדיהם. נמצא גם שילדים הנחשפים לאלימות במשפחה נוטים להשתמש בבגרותם בחומרים ממכרים, כגון סמים, יותר מילדים שגדלו בסביבה לא אלימה. חוסר המודעות של המורים לרקע המשפחתי האלים וההשלכות ההרסניות של הסביבה הזאת על הילד עלולים להעצים את הבעיה. אך אם תהיה להם מודעות רבה יותר לכל הגורמים האלה, הם יוכלו לסייע רבות באיתור ילדים אלה ובצמצום סבלם.

נקודת מפגש I 60