מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 14

פגיעה בילדים והזנחתם בחברה הפלסטינית בישראל

סוציאליים, פסיכולוגים, אנשי מקצוע בחינוך המיוחד, רופאים, אחים ואחיות ועוד. חשוב גם להעשיר את הידע המקצועי והחוקי ואת המיומנויות של אנשי המקצוע בשירותים אלה בכל הקשור לאיתור ילדים שהם קורבנות פגיעה והזנחה, ולהגביר את נכונותם להיות מעורבים באיתור ילדים אלה; חשוב שיוכלו לספק להם את התמיכה וההגנה הדרושה, מצד אחד, ואת הטיפול בהורים ובאחרים הפוגעים בילדים, מצד שני. יש להשקיע בפעילויות מניעה, למשל – חינוך קהילתי ומקצועי בכלל ההיבטים של בעיית הפגיעה בילדים והזנחתם, סיבותיה, גורמי הסיכון שלה, איתור, החוק למניעת פגיעה בילדים ובחסרי ישע ועוד. לדעתו, המשוואה של משרד הרווחה, שלפיה מחלקים את השירותים לפי מספר התושבים, אינה נכונה. צריך להתייחס אל החברה הערבית לפי צרכיה ולא בהשוואה למספר העובדים הסוציאליים בחברה היהודית, מכיוון שאין שוויון בין שתי החברות מבחינת מהות הבעיות ועומקן ומבחינת איכות החיים. להערכתו, אחד האתגרים הגדולים והחשובים הוא זה שעומד לפני משרד הרווחה – להכיר בכך שלחברה הפלסטינית בישראל יש בעיות וצרכים ייחודיים משלה, וששורר מחסור חמור במשאבים כלכליים ובמשאבי אנוש לטיפול בהם. על החברה הפלסטינית לגייס עובדים סוציאליים רבים ככל האפשר ואנשי מקצוע מתחומים אחרים, כפי שצוין, כדי לפעול נגד תופעת האלימות כלפי ילדים, וגם נגד בעיות אחרות בתוך החברה שיש להן השפעה על אלימות כלפי ילדים, כגון אבטלה, עוני ועוד. כאמור, פרופ' חאג' יחיא רואה אתגר לא רק בפעולה לצמצום תופעת האלימות כלפי ילדים, אלא גם לטיפול בכל הבעיות האחרות שמשפיעות על התופעה עקב איכות החיים הירודה בחברה זו. צריך לשפר את איכות החיים מבחינה חברתית וכלכלית. על המדינה לתמוך בשירותי הרווחה בחברה הפלסטינית, להגדיל את מספר המסגרות החוץ-ביתיות – משפחות האומנה ומעונות היום, להוסיף פנימיות ולהגדיל את מספר התקנים בשירותים אלה ובשירותים האמונים על רווחת המשפחה והילדים. נוסף על אלה, יש לפתוח מרכזי הדרכה לזוגות צעירים, מרכזי הדרכה להורות, מרכזי התערבות בשעות משבר, ולפתוח עוד קווי חירום לייעוץ במקרי חירום  . וכן מרכזי הגנה לילדים

ומורכבים מאוד מגיעים לאמצעי התקשורת ולשירותי הרווחה והבריאות. אמנם ניכר שינוי, והנושא היום מדובר יותר באמצעי התקשורת השונים, אך על פי רוב אלה רק מקרים קשים וקיצוניים ומקרים שעוררו רעש בתוך היישובים, כגון אונס בתוך המשפחה, ומישהו מהשכנים או קרוב משפחה או עובד במערכת החינוך ידע עליהם ודיווח, אבל כל עוד אין מי שיודע על המקרה, ה"סוד" נשמר בתוך המשפחה. האם יש לדעתך שיפור ברמה ובכמות של השירותים הטיפוליים שמקבלים ילדים נפגעי התעללות והזנחה? אני מניח שעובדים בשירותי הרווחה, החינוך, והבריאות יכולים לענות טוב ממני על שאלה זו, אך אני יכול לומר שהמצב היום אינו זהה לזה שהיה לפני עשר שנים. התופעה אמנם מדוברת יותר במוסדות ובמשרדים השונים – בשירותי הרווחה, במערכת החינוך, בשירותי הבריאות, ובחברה בכלל, אך עדיין לא קרה מהפך ממשי שיגרום לכך שבחברה הפלסטינית בישראל יֵצאו חוצץ נגד אלימות כלפי ילדים והזנחתם, אין שיח ציבורי ומקצועי ורציני על כך שאין דבר שמצדיק פגיעה בילדים והזנחתם במשפחה ומחוץ לה. נכון שהיום יש עלייה בשיעור משפחות האומנה, יש פנימיות לילדים בסיכון, אך זה לא מספיק, להערכתי, מכיוון שהשינוי אינו מהותי ומבני. המדינה צריכה לברר ולבדוק עד כמה היא מוכנה להפעיל מאמצים רציניים, הכוללים הקצאת משאבים כלכליים וארגוניים ומשאבי אנוש מקצועיים, כדי לפתור את הבעיות הקשות בתוך החברה הפלסטינית בישראל, כגון האבטלה והעוני, שלשניהם השפעה שלילית על איכות החיים של המשפחות והחברה הערבית והם מהווים גורמי דחק רציניים במשפחה ובחברה בכללותה. לא מהמשפחות הפלסטיניות בישראל חיות 55%-50%- פחות מ מהילדים הפלסטינים בישראל 60%- מתחת לקו העוני, קרוב ל חיים מתחת לקו העוני, ואנחנו לא מדברים על עוני שהוא רק תוצאה של המצב הכלכלי, אלא כזה שמתבטא גם באיכות החיים בחברה הפלסטינית בישראל ובאיכות השירותים בחברה הזאת, כפי שציינתי. מצב זה הוא קרקע פורייה ללחצים אישיים, משפחתיים וחברתיים, ואלה עלולים להוות קרקע פורייה לאלימות, הן במשפחה והן בחברה בכלל. לסיום, אילו עוד אתגרים לעתיד אתה רואה בתחום החברתי ובתחום השירותים, ואיזו עוד עבודה החברה הערבית עצמה צריכה לעשות? פרופ' חאג' יחיא חושב שיש צורך לתגבר את שירותי הרווחה, החינוך והבריאות בחברה הפלסטינית בישראל, ובכלל זה תוספת תקנים למשאבי אנוש בשירותים אלה, כגון עובדים

– ילדים הנחשפים לאלימות ולהזנחה במשפחתם נתונים בסיכון גדול יותר מילדים אחרים לסבול גם מבעיות נפשיות, כגון פחד, דיכאון, בעיות נפשיות חרדה, חוסר אמון באחרים ועוינות כלפיהם, סימפטומים פוסט-טראומטיים, מתח ודחק ועוד. אך תופעות אלה אינן הכרחיות; מחקרים רבים הראו כי לעיתים יש בחייהם של ילדים אלה גורמי חוסן והגנה שעשויים להקל את התוצאות של חשיפתם לאלימות ושל התנסותם הקשה בה. למשל, נמצא שיש אבות ואימהות שחוו בילדותם אלימות אך הצליחו להקים משפחה ללא אלימות. אלה הם החסינים, אך מדובר בשיעור קטן מאוד לצד אחרים שגורמי החוסן וההגנה בחייהם היו מעטים. אפשר לציין בהקשר זה כמה גורמי חוסן והגנה בקרב ילדים: ביטחון עצמי, יכולת הכלה, סבלנות, יכולת גבוהה להתמודד עם קשיים, וכן הימצאות קרובי משפחה אשר סיפקו לילדים הכלה, תמיכה והגנה וסייעו בפיתוח החוסן שלהם. ילדים אלה קיבלו חלופה מכילה למה שחוו בתוך הבית, הם נחשפו למודל חיובי ולא אלים – הפוך מזה שנחשפו אליו בבית, ולכן סביר מאוד שלא יסבלו בעתיד מההשלכות השליליות שצוינו.

I נקודת מפגש 61