מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 17

כרמית כץ

בדלייה של אירועים טראומטיים ועל כך שהנרטיבים של ילדים מאופיינים בהשמטת פרטים יותר מבהגזמה בפרטים. ילדים יבכו ויכאבו כאשר יספרו על דברים שהם באמת חוו כשאנחנו ניגשים לשוחח עם ילד על אירועים קשים שחווה אנו מצפים בדרך כלל לראות ילד מפורק, בוכה, עצוב ומבוהל. לפעמים אנחנו מתבלבלים כאשר מולנו ניצב ילד מחייך, שמח ואפילו צוחק בעודו מדבר על אירועים שלנו הם גורמים תחושת מחנק. האוטומט המקצועי שלנו "לוקח אותנו" אל סימני השאלה – איך מישהו יכול לצחוק נוכח זוועות כאלה? ומה זה בכלל אומר על האותנטיות של הילד? אולם ממצאי מחקרים מראים לנו בבהירות כי ילדים המשוחחים על טראומות שחוו עושים זאת לעיתים קרובות מתוך ניתוק רגשי. בזמן שיח על אירוע טראומטי יש קושי אמיתי לייצר חיבורים – בין ההיבט הקוגניטיבי, שעסוק בהתגברות על הקושי הרב לדלות את האירועים הטראומטיים ולשוחח עליהם, ובין ההיבט הרגשי, שמנסה לשמור על הילד באמצעות מנגנוני הגנה, כגון מופעים של דיסוציאציה. אנשי המקצוע צריכים לזכור כי החיבור הרגשי לטראומה דורש מהילד משאבים אדירים. ואולם ילדים עסוקים ביומיום במשימות אדירות של הישרדות, כגון ללמוד לדבר, לתקשר, להתלבש, להיות תלמידים טובים, להתמודד עם חברים ועוד, וההתמודדויות האלה מצריכות גם הן משאבים עצומים. לחיבור הרגשי לטראומה יש פוטנציאל לרסק את הילד ולחבל במאמצי ההישרדות שלו. פגיעות בילדים הן מעשי זוועה שעושים אנשים נוראים באלימות נוראית וקשה - כל סיפור אחר הוא המצאה... כן, גם זה אינו נכון... מרבית הפוגעים בילדים כלל אינם נדרשים להפעיל כוח. הם יוצרים תהליך מובנה היטב של לכידת הנפגע בתוך מערכת יחסים של תלות ואמון, מה שמותיר את הילד ללא כל פתח מילוט. הדינמיקה המתעתעת של פגיעה בילדים (בעיקר פגיעה מינית), אשר לרוב מכילה מעברים לא ברורים בין פגיעה לחיבה, בין פגיעה לאהבה, בין תלות לאימה – דינמיקה זו מבטיחה את מלכודו של הילד ואת אי חשיפת הסוד. לרוב היא מבלבלת מאוד – גם עבורנו, אנשי המקצוע, המחפשים את "המפלצת" או את "האירוע הכואב", ואנחנו הלומים כשאנו מוצאים שיח של ילדים על "אהבה" "אמון" ואף "הנאה" במרחבים פוגעניים אלה.

לצד ניפוץ המיתוסים, נפנה לכמה אסטרטגיות פרקטיות בשיח עם ילדים בהקשרים מורכבים אלה. עיקרון מרכזי בשיח עם ילדים: ביטחון ורצף חשוב מאוד להקפיד על מבנה קבוע של מפגשים עם ילדים, קשר, צלילה, אשר כוללים בתוכם שלושה חלקים מרכזיים: הכוונה להשקעה שלנו ביצירת אווירה נעימה קשר ב אוויר. עם הילד – להתעניין בשלומו, בתחושתו בקשר לבואו אלינו באותו יום או בכל דבר אחר – כל אלה יסייעו בהעברת המסר שאנחנו שם עבורו ומתעניינים באמת במה שעובר עליו. הכוונה לחלק שבו אנו משוחחים עם הילד על הדברים צלילה ב שאנו צריכים לשוחח איתו עליהם – כל עוד אנחנו מכבדים אותו ומפנים אליו שאלות מותאמות מבחינה התפתחותית ורגשית. אל תחששו להעמיק ולשוחח איתו על התכנים , הוא חלק קריטי – חשוב אוויר המועלים. החלק השלישי, ה להקצות, תמיד, זמן קבוע של חמש דקות לפחות לסיים את השיחה עם הילד סיום ראוי: לשאול אותו לשלומו, לברר אם יש דברים נוספים שחשוב לו לומר, ולהתעניין במה שהוא מתכוון לעשות אחרי הפגישה איתכם. במפגשים טיפוליים עם עולם שזכתה לשם "אפקט הידית 45- המבוגרים יש ערך רב לדקה ה המסתובבת" (הרגע שבו סיום הטיפול מאפשר שחרור של תכנים משמעותיים). ואולם לסיים את המפגש עם ילד בעודכם בשלב ה"צלילה" ולתת לילד לצאת כך מהחדר עשוי להיות מסוכן מאוד עבורו. הילד שיצא מהחדר יצטרך להתמודד לבדו עם התכנים הטראומטיים שחווה – ללא הסגירה שממחישה שהוא לא לבד ושיש מי שיעזור לו לשאת את המשא בעתיד. אל תשכחו – ילדים מתמודדים ביומיום עם משימות אחרות ועסוקים בהישרדות. תפקידנו להוציא את הילד מהחדר עם אוויר רב ככל האפשר להתמודדויות אלה. עיקרון פרקטי נוסף לשיח עם ילדים: שגרת יומיום אפורה מכילה תשובה לכל שאלה פעמים רבות כל כך אנו חשים תסכול נוכח חוסר ההצלחה שלנו להבין – מה קרה לילד באותה פעם, מי פגע בו, מה הוא ראה וחווה – ואנו נתקלים בהתנגדות עצומה. הדרך הפשוטה היא להיכנס עם הילד לעולמו ולשמוע ממנו דווקא על החלקים ה"משעממים", ה"אפורים", כשהוא חוזר מבית הספר, למשל, או לפני שהוא הולך לישון. אתם תופתעו כשתגלו כמה כל מה שאתם רוצים ללמוד על חייו של הילד טמון ברגעים האלה. תשאול מכבד שאיננו פולשני הזיכרון של ילדים דומה במבנה שלו לזיכרון של מבוגרים, אולם תהליכי הזיכרון של ילדים מאופיינים בקשיים רבים בקידוד האירועים, באחסון שלהם ובדלייתם. נגזרת פרקטית היא שימוש בסוג תשאול מותאם דלייה (שליפה מהזיכרון). מתוך ממצאי מחקרים עולה כי סוג התשאול המועיל ביותר

נקודת מפגש I 14