מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 19 - ינואר 2020

סמדר גרטנר

אוכל. לאחר כמה חודשי אשפוז הוחזרה זיוה לטיפולה של אימה. בתחילה התנהל הכול למישרין, אך הדוד והדודה נזהרו מלהשאירן לבד תקופות ארוכות ונהגו לפקוד את ביתן כמה פעמים בשבוע. באחד הימים יצאה אסתר מהבית והשאירה את זיוה ללא השגחה. אסתר אושפזה שוב, אך הפעם כשיצאה מבית החולים פנתה ביוזמתה אל הדוד והדודה וביקשה מהם שיגדלו את זיוה. מאז גדלה זיוה אצלם ואילו אסתר משמשת אפוטרופסית מלאה, מתגוררת בקרבתם ומבקרת את בִּתה בזיוה CPP בכל יום. להלן, על קצה המזלג, תיאור של טיפול ובאסתר שהחל בגיל שנתיים, לאחר יציאתה של אסתר מהאשפוז השני. עבודה אם-תינוקת זיוה היא תינוקת בת שנתיים, קטנה וכחושה, עיניה נבונות, אך מבטה אטום ומכונס, עורה שקוף, ושיערה דליל וגזוז בתספורת קצרה. זיוה ישבה על אסתר מקופלת סביב עצמה ומוצצת פניתי לזיוה את אגודלה במרץ. לאחר שקיבלתי את פניהן "שלום זיוה. את ואימא תבואו אליי כדי שנדבר על ואמרתי: דברים שקרו לכם. אימא רוצה לספר לך כמה דברים חשובים על עצמך" (וזאת, יש לציין, לאחר פגישה פרטנית מקדימה עם אסתר הידקה אסתר, שבה נבנה הסיפור בעבודה משותפת). "יש לך את חיבוקה ואמרה שוב ושוב, כמעט כמו במנטרה: אימא שאוהבת אותך. אבל אימא חולה ולא יכולה לטפל בך. אני הוספתי: דוד ודודה דואגים לך לכל מה שאת צריכה". "היית תינוקת יפה ומקסימה, ואימא שמחה לקראתך וכל כך רצתה לדאוג לך ולתת לך כל מה שהיית צריכה, אבל אימא לא יכלה כי הייתה חולה. אימא דאגה לך מאוד וביקשה מדוד ודודה שידאגו לך ויטפלו בך כדי שתהיי בטוחה". קשה היה לדעת מתגובתה של זיוה מה מהמילים הבינה ואילו מהן פגשו את נפשה. לבד מעווית קטנה בפיה, היא לא עשתה דבר. ואולם מה שבא אחר כך היה רב משמעות, ומה שהיא לא הצליחה לומר במילים, היא יכלה לבטא בכמה דקות של משחק. זיוה נטלה לידה חפץ והטילה אותו אל מתחת לספה, ואחריו נטלה חפץ נוסף והטמינה אותו מתחת לכרית, וכך היא חזרה והטמינה וחזרה והטמינה עוד ועוד חפצים. מעשה משחק זה אינו יוצא דופן – ובוודאי ברור לקורא כי הילדה משחקת משחקי היעלמות – על שום היעלמותה של האם. הייחוד של הגישה הוא שהמטפל בוחר, מתוך שיקול דעת קליני, מתי להישאר במרחב המשחקי ומתי לקשור את "הכדור במקרה דנן אמרתי: המשחק למציאות הטראומה. נעלם, הבובה נעלמה, גם הקובייה שהייתה פה נעלמה. דברים הולכים ולא חוזרים. אולי, זיוה, את מספרת לאימא ולי שאת זוכרת איך כשהיית קטנה לא ראית את אימא ולא ידעת איפה היא, ומאוד מאוד דאגת". זיוה נעמדה והביטה באימה, מחרישה, אחר כך נאנחה עמוקות, ואז נעמדה והביטה מבעד

הבנה לכוונה הטובה, לנימת הקול, לחמלה ולכנות שטבועה במילים. בתחילה הסיפור קצר, ממעיט במילים, אך בהמשך הוא הופך למפורש ומלא יותר, ומאחר שהילד קיבל את הרשות הפסיכולוגית לדעת, הוא ישאל בהמשך שאלות ישירות ולעיתים אף מורכבות. ההחלמה מהטראומה היא תהליך ארוך ומתמשך, וראשיתו היא הדיבור על מה שקרה. המשכו במפגשים משותפים הורה-ילד, שמטרתם לעורר אצל ההורה יכולת התבוננות וחשיבה, הבנה עמוקה ויסודית של הניסיון הטראומתי של ילדו, הבנה של תפקידו כמסייע התפתחות, אך לא פחות מכך – גם ניסיון לעזור להורה להבין את עצמו מבעד לקשיים. לעיתים קרובות מתחוור כי הוא עצמו משחזר פגיעות שפגעו בו, וגם לו היסטוריה טראומתית משלו. החוויה הטיפולית היא חוויה מספקת ומחזיקה עבור שני השותפים, ההורה והילד, וגם אם ההורה הוא הפוגע, המטפל נאבק בתחושת שאט הנפש שמעורר בו מעשה הפגיעה או ההזנחה וחותר לגישה שאינה ספקנית, ביקורתית, מייסרת, מטיפה או מענישה כלפי ההורה. זו משימה לא קלה המחייבת רפלקציה עצמית; רק באמצעותה יכול המטפל לחפש ולמצוא בתוכו אמפתיה לשני אנשים, גדול וקטן, הזקוקים למבט אחר מזה שהם רגילים אליו. אציג כאן מקרה טיפולי ודרכו אדגים מעט מעקרונות הגישה. תחילתו בטיפול דיאדי: תינוקת בת שנתיים ואימה שהייתה לאחר אשפוז ממחלה, והמשכו כעבור חמש שנים, בטיפול פרטני. אימא אוהבת ומזניחה זיוה, תינוקת בת שנתיים, הופנתה לטיפול על ידי דודה ואשתו (שלהלן ייקראו דוד ודודה), מאחר שהייתה תינוקת פסיבית ושקטה. זיוה היא בת יחידה לאימה, אסתר. חייה של זיוה היו עצובים עד מאוד. אימה, אישה ערירית בשנות הארבעים לחייה, קיוותה שנוכחות התינוקת תמלא את חייה ותפיג את בדידותה. לרוע המזל, לאחר הלידה פרצה אצל האם מחלה דו-קוטבית חמורה, והיא נעה בין ימים של מרץ מופרז שבהם יצאה מהבית והשאירה את זיוה שעות רבות לבדה, ובין ימים של עצב עמוק שבהם הייתה מוטלת במיטתה. הדוד והדודה שפקדו מדי פעם את ביתה של אסתר הבחינו שזיוה רזה, חיוורת ושקטה מאוד, אך לא הבינו שאסתר חולה. באחת הפעמים, בעת שזיוה הייתה בת כשבעה חודשים, באו לביקור אך מצאו עצמם מול דלת סגורה וללא מענה. כשפרצו את הדלת נמצאה זיוה שכובה בעריסתה, שקטה, כחושה ותשושה, חיתוליה רטובים ומלאים בצואה, עיניה פקוחות ומבטה אפתי. אסתר אושפזה אשפוז כפוי, ובזמן הזה טיפלו הדוד והדודה בזיוה. מצבה הגופני היה ירוד, היא הייתה מיובשת ובמצב של תת-תזונה, שקטה, ולא בכתה גם בעבור

נקודת מפגש I 62