מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 2

מציאות מעט מורכבת יותר. על שיתוף משפחות מספרת ט': "ועדות ההחלטה משתנות מאוד מעיר לעיר וממחלקה למחלקה... לגבי שיתוף לקוחות. יש מחלקות שקודם יבצעו סוג של 'ועדה פנימית' ורק אחר כך יקיימו ישיבה נוספת אליה יגיעו הלקוחות..." על הכנתן של המשפחות לדיון מספרת ט': "נראה שמשפחות הכירו את הדו"חות לפני הוועדה ולא הופתעו מדברים במהלכה... ממה שאני ראיתי יש לשכות שדואגות לתת למשפחה העתק של הדו"ח (להערכתי, זה מתרחש בלמעלה ממחצית מהמקרים) ויש לשכות ומחלקות שלא". דבריה של ט' על שיתוף ילדים מאשרים כי אכן יש התייחסות לילדים בהתאם ליכולותיהם ובשלותם: "רוב המחלקות מאפשרות השתתפות הילדים בדיון בצורה חלקית בלבד. יש הנחה שבוועדה מדברים על דברים שהם לא אמורים לשמוע... לילדים הקטנים זה תהליך מלחיץ, ולכן מנסים לצמצם את השהות שלהם בתוך הדיון". ט' מדגישה כי בני נוער, שהם בוגרים יותר, זוכים בדרך כלל ליחס תואם גיל במסגרת הוועדה: "לבני נוער נותנים יותר מקום, מדברים אִתם יותר ומקשיבים להם יותר". הרפורמה הייתה אמורה לספק גם כלים להטמעת השינוי, כגון ערכת כלים שתתמוך בחשיבה ובשינוי שמתלווה לתפעול הוועדות. גם השינויים האלו קרו רק באופן חלקי. רוטפוגל מספרת על השינוי שחל בניהול הדיון של הוועדה. "שלושה חודשים מקיום הוועדה מתקיים מעקב, על העו"ס לדווח למרכז הוועדה מה יושם ומה לא. מכאן יש שתי אפשרויות. אפשרות ראשונה היא מעקב שמתבצע באופן תדיר שנה מתום הדיון הקודם או חצי שנה

הם לא היו יותר כנאשמים שעומדים לחקירה, מחכים הרבה זמן בחוץ בזמן שמדברים עליהם ועל ילדיהם ואח"כ מוציאים אותם שוב כדי לקבל את ההחלטות, אלא מקבלים יחס של כבוד ושל הבנה ואמפטיה, וכך הדיונים היו לרוב באווירה טובה, ההתנגדות והחשדנות פחתו, ושיתוף הפעולה של ההורים סייע גם בשלב יישום ההחלטות שהתקבלו. השינוי הזה היה לא קל עבור העובדות הסוציאליות הנפגשות עם המשפחות ביומיום, כפי שמספרת רחל ליבנה: "עובדות אמרו: איך אני יכולה להגיד להורים שאני כותבת משהו כמו 'האֵם לא אחראית'....? ואני תמיד אמרתי לעובדות שלי: 'מה שאת לא יכולה להגיד - אל תכתבי'. הרי אותה אימא צריכה לדעת מה היכולות ומה הכשלים שלא מאפשרים לה לגדל את הילד כפי שהייתה רוצה. השיתוף נעשה בהתאם להתפתחותו הקוגניטיבית והרגשית של הילד. לעִתים מבקשים מהילד שיכתוב לוועדה מכתב ובו יפרט את דעתו ורצונותיו". רוטפוגל: "מדברים עם המשפחה בשפה המביעה דאגה ולא אשמה: 'מה מדאיג אותך', 'במה היית רוצה לקבל סיוע'. יש מאמץ ליצור שותפות אמִתית עם ההורים לקראת הוועדה. השותפות מתחילה בתחילת הטיפול של העו"ס, אבל כדי לתמוך בתהליך השותפות חשוב שהעו"ס יתעד את ההכנה שעשה עם ההורים והילד לקראת הוועדה. השותפות עם המשפחה מתבטאת בכך שהמשפחה יכולה להזמין את מי שתבחר על תקן של ידיד המשפחה". ט', עובדת סוציאלית בעלת תואר שני שנכחה במספר רב של ועדות מתוקף תפקידה כעו"ס בפנימייה, מתארת

עינת שמש

ילד ונוער באגף לשירותים חברתיים באריאל: "הילד חייב להיות חלק מהתהליך עד כמה שניתן. העו"סית תגיע לוועדה לאחר ששוחחה עם הילד לפחות פעם אחת". עינת שמש מספרת: "באריאל שיתפנו הורים בוועדה עוד בטרם הייתה חובה לעשות זאת. לא ייתכן מצב שההורים יישבו בחוץ ונדבר על הילד שלהם בלעדיהם. זה לא מכבד, לא מקצועי, יוצר תחושת זלזול, מעביר להם מסר 'אנחנו יודעים יותר טוב מכם'. גם בתור אימא זו נשמעת לי חוויה קשה, של אנשי מקצוע שיודעים טוב יותר ממני ומחליטים בשבילי. עבדנו על בניית תכניות משותפות עם ההורים, מתוך שקיפות, וההורים קיבלו את הדו"ח הסוציאלי ביד". רחל ליבנה: "כשמקריאים את הדו"חות השונים בוועדה ההורים נוכחים, ולכן לא נוצר מצב של חוסר ודאות כשעניין ילדיהם ועניינם מוחלט כפי שהיה נהוג בוועדות בעבר, שבהן ההורים והילדים לא היו בחדר כשהקריאו את הדו"חות האלה. ההורים צריכים לדעת מה הבעיה ואילו פתרונות אפשריים. הדיונים בוועדה קיבלו אופי שונה לחלוטין. בראש ובראשונה - בגלל שההורים הפכו לשותפים לכל הדיון.

נקודת מפגש 10