מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 20 - ספטמבר 2020

הנגיף הטוב והנגיף הרע

בצבעים ייחודיים הקשורים להעברות טראומטיות. בפרפרזה בעבודתן 3, על המטריצה ההתייחסותית של דייוויס ופראולי עם קורבנות טראומה מינית, אפשר להציג עמדות דומות בהקשר של יחסי ההעברה בין המטפל למטופל בימים אלו, שבהם הנגיף הוא ארכיטיפ נוכח. דוגמאות: – האם המטפל מסוכן עבורי המטפל פוגע / המטופל נפגע ועלול להדביק אותי? כיצד להכיל את הדמות המיטיבה כבעלת פוטנציאל לפגיעה בי? (השד הטוב / השד הרע). נדרשת עבודת אינטגרציה החותרת תחת פיצולים המוכרים למקצת המטופלים מחוויות העבר (למשל, בגילוי עריות). – האם אני, המטופל, מסוכן המטפל נפגע / המטופל פוגע למטפל ועלול להדביק אותו? האם לבוא לטיפול שאני זקוק לו אף שהייתי בקרבת אדם חשוד? האם הצרכים של המטפל קודמים לשלי או ההיפך? אם אפגע במטפל, כיצד יוכל לעזור לי בהמשך? – אצל מטופלים רבים המטפל כמציל / המטופל חסר אונים עשוי להתעורר הצורך בייצוג של מבוגר אחראי ומיטיב, בעל כוח ויודע-כול. סכמה זו מאותגרת בימים אלו כפי שארחיב בהמשך. – בעקבות הפסקת טיפולים או המטפל כבוגד / נוטש / נעלם מעבר לטיפול מרחוק, מטופלים עלולים לחוות את המטפלים כנוטשים. גם כאשר מפגשים מתקיימים, סביר כי במשבר אוניברסלי הפוגע גם במטפלים, הקשב של המטפל לא יהיה מלא, וצפויים לצוף כשלים אמפתיים ושחזורים של תמות נטישה. – מטופלים עשויים לתפוס את המשך המטפל כמפתה הפגישות בקליניקה כפיתוי לסכנה מוחשית. הצעה למפגשים וירטואליים יכולה אף היא להיתפס אצל מטופלים כחסרת טעם, והם עשויים להשליך על המטפל תמה של פיתוי לצורך הישרדות (כלכלית) של המטפל. כדאי לציין כי עמדה זו אכן מעוגנת במצב כלכלי מורכב עבור המטופל והמטפל כאחד. זו מעין מלחמה על משאבים העשויה לצוף בשל התמשכות ההשבתה של המשק. במצב זה מטופלים ואף מטפלים עשויים להשליך על הדיאדה הטיפולית את המאבק על המשאבים המצומצמים. חשוב להתבונן עם המטופלים יחד

כדאי להתבונן עם המטופלים גם על דפוסי ההתמודדות הלא אדפטיביים שבהם השתמשו בעבר, וללמוד לזהות סימנים מקדימים להופעתם. זאת, כדי למנוע חזרה לדפוסים פתולוגיים דוגמת תלות בחומרים, פוגענות עצמית, פגיעה באחר, הסתגרות, הפרעות אכילה וכדומה. כשמדובר במטופלים שעברו טראומה, כדאי להזכיר את סכמות הבסיס המתערערות בעקבות טראומה: אמונות על העולם, על האחרים, על עצמי. בהקשר של התפשטות נגיף הקורונה, סכמות אלו עשויות להתעורר ביתר שאת ולהפעיל את מערכת האמונות הטראומטית. למשל: אין לי כוחות להתמודד, אין טעם לחיים, אני אמונות על עצמי: בטוח אדבק, אם אדבק זה סימן שעשיתי משהו רע. האנשים סביבי מסוכנים (מדביקים), אמונות על אחרים: נוטשים (התרחקות חברתית ומשפחתית), עלולים לבגוד בי (לא מסייעים כפי שציפיתי, הסוחרים מעלים מחירים של מוצרים הכרחיים, המנהיגים משקרים ומסתירים מידע וכיוצא בזה). העולם מסוכן, לא צפוי, נוקם. אמונות על העולם: מומלץ לתת מקום לאמונות אלו, לחבר אותן לנרטיב ההיסטורי של המטופלים (חיבור לטראומות העבר והשלכותיהן על מערכת האמונות) ובשלב הבא – לאתגר אותן. למשל: לעודד שאלות על דרכי ההתמודדות אמונות על עצמי: והמשאבים הקיימים (מה כן אפשר לעשות? איפה נמצאת תחושת שליטה? מה עוזר לווסת את החרדה? שימוש בגוף, לימוד לזהות סימני מצוקה), לחזק רשתות חברתיות (אני יכול להיעזר באחרים, יש אנשים שדואגים לי), למצוא טעם ומשמעות (אני יכול לעזור לאחרים ולהיות משמעותי עבורם). לחפש אחר גילויי סולידריות בסביבת אמונות על אחרים: המטופל הקרובה והרחוקה (קבוצות ברשת, למשל). לחפש משמעות אישית שאפשר אמונות על העולם: להפיק מהמצב הנוכחי (פנייה לאמונות רוחניות, עיסוק באיכות הסביבה, מחשבות על תקשורת אנושית ועוד). כפי שכבר ידוע בשדה ובספרות, מטופלים שונים מתחברים 2. למשאבים שונים, וכדאי לחקור עימם מה מתאים להם נראה כי המפגש הטיפולי בתקופת הנגיף עשוי להיות צבוע

בהקשר זה מומלץ לפנות אל מודל החוסן "גשר מאחד" של עפרה איילון ומולי להד. 2 3 Davies, J. M., & Frawley, M. G. (1994). Treating the adult survivor of childhood sexual abuse: A psychoanalytic perspective (chapter nine, p. 167). Basic Books.

I נקודת מפגש 35