מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 20 - ספטמבר 2020

גיא עינת

בתמות אלו ובהשפעתן על היחסים הטיפוליים. בימים כתיקונם מטפלים מורגלים להתמקם בעמדה פריווילגית הנחוצה כדי לייצר מרחב טיפולי מאפשר, כלומר – המשבר של המטופל הוא שלו, והמטפל משמש מכל להתבוננות ולפיתוח התמודדות אדפטיבית. ברור כי מצוקת המטופל פוגשת את מצוקת המטפל, ולכן מטפלים נתונים בתהליכי התבוננות, הדרכה, טיפול וייעוץ המאפשרים להם להפריד בין תהליכים אישיים שלהם ובין התהליך הטיפולי. במצב הנוכחי עמדה זו מתערערת, והתחושה היא ש"כולנו באותה סירה". המשבר של המטופל הוא המשבר של המטפל. הדיאדה הטיפולית חולקת אותן חרדות. במצב זה מטפלים עשויים לחוש פגיעה ביכולת הטיפולית שלהם, חוסר טעם במפגשים הטיפוליים, הצפה במפגש הטיפולי, תחושת הזדהות עמוקה שאינה מאפשרת מרחק טיפולי בריא, חוסר פניות טיפולית, התעוררות תמות טראומטיות אישיות וכדומה. בהקשר זה אפשר לשאוב השראה מתוך העמדה ההתייחסותית הממקמת את הדיאדה הטיפולית באופן לא הייררכי כי אם הדדי. בהדדיות אין כוונה לסימטריה, המטפל והמטופל אינם שווים כי אם משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. אפשר לשוחח על תפקיד הטיפול ועל תפקיד המטפל בימים אלו ולנסח חוזה טיפולי חדש על פי הצורך – לבחון מה המטופל צריך ומה המטפל יכול לספק. אפשר לתת מקום לחוסר הוודאות ולאובדן השליטה האוניברסליים, גם אצל המטפל, לצד העברת המסר שהמרחב הטיפולי הוא עדיין מרחב שיכול להחזיק את התחושות המורכבות של אי ידיעה, עמימות, חוסר אונים וכדומה. כדאי להיות ערניים לכשלים אמפתיים המגלמים ומשחזרים דפוסי תקשורת טראומטיים. זו הזדמנות להכיר בחלקים העיוורים של המטפל ולעשות עימם עבודה בטיפול. כמו כן זו הזדמנות לאפשר חשיפה זהירה ומבוקרת של רגשות המטפל, אם הדבר נחוץ למטופל וזה אינו צורך של המטפל עצמו. זו גם הזדמנות להדגיש אזורים של השפעה הדדית בין המטופל למטפל. למשל, אפשר להחמיא לכוחות של המטופל: "הדרך שבחרת להתמודד מעוררת השראה", "זה רעיון שאני יכול לקחת לעצמי" ועוד. רוב המטפלים אינם עובדים באמצעים של טיפול וירטואלי ומעדיפים מפגש פנים אל פנים. המצב הנוכחי, המחייב רבים מאיתנו להסתגל לפרקטיקות עבודה חדשות, מאתגר אך טומן בחובו הזדמנות לגילויים חדשים. ראוי לתת את הדעת על סוגיות של המרחב הטיפולי הווירטואלי מבחינת חיסיון ופרטיות. חשוב להתייחס לסוגיות של הקלטה או צילום שיחות וירטואליות. הדבר עשוי לעורר חרדה הן אצל מטופלים והן אצל מטפלים. כמו כן יש להתייחס לסוגיית הפרטיות כאשר הטיפול מתקיים בבית המטופל ואולי אף בבית המטפל. כיצד נתייחס להפרעות אפשריות של בני משפחה? מה המשמעות

של יציאה מהקליניקה אל הבתים – האם זו תחושת חודרנות עבור המטפל / המטופל או שזו הזדמנות להיכרות אינטימית עם סביבת המטופל? יש בינינו החוששים באופן טבעי מאובדן קשר העין בטיפול, מהפחתה בנוכחות סימני הגוף של המטופל ולכן הפחתה ב"תחושות הבטן" שלנו. עם זאת, טיפול מרחוק עשוי לאפשר הפחתת מבוכה למטופלים אשר מפגש קרוב מציף בהם קונפליקטים של אינטימיות. כמו כן, עם ילדים ובני נוער זו כניסה לתוך עולמם, שבו לרוב הם מיומנים יותר מאיתנו. ייתכן שיש כאלה שעבורם זה מרחב מוכר ובטוח יותר מהקליניקה. מצב זה מזמן כמובן שיח בשאלה מהו מרחב בטוח עבור המטופל. האם החדר בבית הוא מרחב מוגן או אולי הקרבה להורים או בני משפחה אחרים דווקא חוסמת? במקרים של פגיעות בתוך המשפחה זו סוגיה מכרעת, ויש לתת את הדעת על השאלה באיזה מרחב הטיפול מתקיים (האם יש חדר פרטי או עם אחים? האם החדר המוקצה לטיפול טעון בחוויות טראומטיות?). לצד סוגיות כבדות משקל אלו אפשר לגייס גם מנגנוני הומור להתמודדות עם שינוי הסטינג: "איך זה להגיע לטיפול בנעלי בית?", "הבוקר היה בלי הפקקים שאתה שונא". לסיכום נראה כי העולם עובר שינויים משמעותיים שרובם עדיין אינם ידועים לנו. זה הזמן עבורנו, המטפלים, להרהר באדפטציות שעלינו לעשות עבור עצמנו ועבור המטופלים. חשוב לייצר מנגנוני תמיכה והדרכה כדי לשמר עמדה טיפולית טובה דייה עבור המטופלים שלנו, אף שכפי שציינתי, כולנו באותה הסירה. זה הזמן להזכיר לעצמנו שמעבר לטכניקות טיפוליות, ידע מקצועי ותיאוריות המאפשרות לנו את הפריווילגיה של הבניית מרחב טיפולי – בבסיס הטיפול עומדים הקשר האנושי, האמפתיה והחמלה. גם אם הדיאדה הטיפולית אינה פנויה כרגע לעבודה דינמית או להמשך חקירת תכנים שבהם עסקנו (עקב אי פניות של המטופל או של המטפל), הרצף הטיפולי הוא נדבך מרכזי בחוסן של מטופלינו ובתמיכה בהם. אנו מהווים עבורם מוניטור.

נקודת מפגש I 36