מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 20 - ספטמבר 2020

קהילה על ספת הטיפול

"הקהילה". להזמין אותה אל חדר הטיפול ולשאול אותה לשלומה, להבין את מניעה ומפני מה היא מנסה להתגונן. בסופו של התהליך אולי אף נרצה להציע ל"מטופלת המיוחדת" הזאת דרכי התערבות שישרתו אותה וישמרו עליה. כבר אצל פרויד מופיע הרעיון שאפשר לראות את ההמון כישות הניתנת לניתוח פסיכולוגי. בספרו "הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני", פרויד מתאר כיצד לכל אדם יחיד מאפיינים פסיכולוגיים משלו, אך ברגע שהוא נעשה חלק מההמון, אותם מאפיינים אישיים מפנים את מקומם לאופי המשותף של הקבוצה והוא "מרגיש, חושב ונוהג באופן שונה בתכלית ממה שאפשר היה לצפות ממנו". את תהייתו של פרויד "מניין להמון היכולת להשפיע על חיי הנפש של היחיד בצורה כה מכרעת" אני מבקש לחדד עוד יותר בניתוח של ההתמודדות הקהילתית עם תופעת הפגיעה המינית בילדים, ומנגד – עם מגפת הקורונה. לכל קהילה מאפיינים משלה, אך כל הקהילות חפצות חיים, וכולן מבקשות למנוע פגיעה בילדיהן או בכלל בחבריהן. הנחה פשוטה ומשותפת זו מעלה את השאלה כיצד ייתכן שההתנהגויות הקהילתיות יכולות לעיתים להיות מנוגדות לכאורה לטובתן שלהן והפוכות מהמלצתם של אנשי המקצוע – התנגדות שעשויה להתבטא, למשל, בדרך של התנגדות לטיפול או בסירוב לקבל המלצות בריאותיות ועוד. הפסיכולוג דן אריאלי, שרבות מעבודותיו עוסקות בהבנת ההתנהגות הלא רציונלית לכאורה של היחיד ושל החברה, מצביע על החשיבות של הבנת "ההיגיון האחר" שבבסיסן של אותן התנהגויות. הבנה זו עשויה לספק "נקודת פתיחה לשיפור תהליך קבלת ההחלטות שלנו ולשינוי חיינו לטובה" (אריאלי, ). בשני המקרים שלפנינו – הן בתחום הפגיעה המינית 2008 והן בתחום ההתמודדות עם מגפת הקורונה – אפשר לראות את הוויתור לכאורה של חברי הקהילה על הביטחון האישי שלהם, ככל הנראה בתמורה לתועלת כלשהי, משמעותית אף יותר מביטחונו האישי של האדם. אם כך, השאלה שעלינו לשאול היא – מהם אותם מרכיבים יסודיים שאנחנו מאיימים לקחת מהיחיד ומהחברה כאשר אנחנו נוקטים צעדים חריפים להגברת הביטחון האישי? הוא אשליית הביטחון. נדמה שהמרכיב הראשון אני סבור שכולנו, גם האנשים הרציונליים ביותר, מחזיקים במידה כלשהי באמונה האומרת "לי זה לא יקרה". אמונה זו משרתת אותנו, מכיוון שהיא מאפשרת לנו להדחיק מחשבות מפחידות, להעז לפעול ולהסתכן במידה מסוימת, ובאופן כללי מאפשרת לנו לחיות חיים מלאים. למחשבה הזאת יש גם "גרסה קבוצתית".

האמונה ש"לי זה לא יקרה" מתחלפת ב"אצלנו זה לא קורה". מעין הדחקה קהילתית קולקטיבית שמאפשרת לנו לדבוק במחשבה שמגפה שמכה בעוצמה במדינות אחרות לא תתפרץ בישראל או, לחלופין, שזוועת הפגיעה המינית בילדים, שאנחנו שומעים עליה בכלי התקשורת, לא תתרחש בביתנו הפרטי או בקהילה שאנו חיים בה. כאשר אנו ניגשים אל חברים בקהילה ומזמינים אותם לנקוט פעולות להתמודדות עם סכנה שאורבת בפתח, אנחנו למעשה מזעזעים את אותה קהילה בבשורה נוראה: סכנה אורבת לקהילה. את האמונה של חבר הקהילה ש"אצלנו זה לא קורה" אנחנו מציעים להחליף במסר לא מספק: "אצלכם זה קורה, אבל אולי יש מה לעשות עם זה". זו בשורה מאיימת, והפחד שהיא זורעת הוא עוצמתי, מוחשי ומהיר הרבה יותר מבשורת העזרה המוצעת שספק אם תועיל. אין פלא שהתגובה הראשונה שמתעוררת היא הרצון להתנגד לחדשות הקשות ולהדוף את המשמעויות המאיימות, כמעט בכל מחיר. את ההתנגדות הזאת יכולנו לחוש בצורה בולטת לפני כמה שנים, כאשר תהליך בניית המענים הטיפוליים בתחום הפגיעה המינית בקהילה החרדית היה בעיצומו, והתסיסה הקהילתית הייתה רבה. אין כל ספק שההתנגדות, בבסיסה, לא הייתה לפתרון אלא לבעיה, שכן בבסיס הקמתו של מרכז טיפולי עומדת ההבנה שיש בעיה הדורשת טיפול. שמתערער נוגע למקומם של מנהיגי הקהילה. המרכיב השני לפתע מחלחלת ההבנה שהמפתח לשלומם של החברים בקהילה מוחזק בידי אנשי מקצוע מבחוץ ולא בידי המנהיגים. לכאורה זוהי תובנה ידועה ושכיחה המקבלת ביטוי, למשל, בפנייה של אדם לרופא מוסמך לצורך קבלת טיפול רפואי. ואולם בניגוד להוראה רפואית שמקבל היחיד, ישנם אירועי קיצון, כדוגמת מגפה או פגיעה מינית, שבהם אנשי המקצוע מחוללים שינוי (זמני או קבוע) בדרך החיים של היחיד ושל הקהילה. במובן זה הם למעשה הופכים מאנשי מקצוע בעלי מומחיות נקודתית למעין מנהיגות קהילתית חדשה. כדי להבין את גודל הטלטלה של ערעור המנהיגות, יש לשים לב לקווי הדמיון הרבים שבין משפחה לקהילה סגורה ומובחנת. לשתי ה"קבוצות" הללו גבולות מוגדרים, וכמו בתא המשפחתי גם לחברי הקהילה יש זהות ושייכות ברורה. הדבר בולט במיוחד בקהילות קטנות כגון יישובים קהילתיים, אך גם קהילה דתית עירונית מפתחת מובחנות מובהקת: תפילה בבית כנסת מסוים, השתתפות בפעילויות קהילתיות ועוד. כל אלה מעצבים את חיי הקהילה ואת גבולות ההשתייכות אליה. הוא המבנה הפנימי של הקהילה. התבוננות המרכיב השלישי בו תגלה לנו מבנה דמוי משפחה, שבו לכמה חברים יש

I נקודת מפגש 57