מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 20 - ספטמבר 2020

טיפולים במונו, משחקים בסטריאו?

הטיפול, נתבונן תחילה בכאב על מה שאינו יכול להתקיים כרגע. לאחר שניתן לכך תוקף, הדבר יסייע לנו לברוא מחדש את מרחב המשחק הצומח ולהמשיך את הטיפולים שעליהם אנו אמונים בצל הטראומה.

כשילד עסוק בצעצוע שנשבר תוך כדי משחק, נשים לב לאופן אחיזתו בצעצוע השבור, למבטו ולמילותיו, וננסה לנצל זאת כדי להעלות תחושות שיכולות להתכתב עם הסיבות שהביאו אותו לטיפול ועם אירועי חייו. דוגמה אחרת היא קופסאות היצירה האישיות של ילדים אחרים בארון החדר, המעידות על כך שלא רק הוא מטופל. לשאלתו "של מי הן?" נוכל לתת תוקף ונרמול חשובים בשיח ישיר ובחיבור לטראומה (דוד, ), שהטיפול שהוא מקבל בגלל מה שקרה לו ניתן גם 2018 לילדים אחרים שקרה להם משהו דומה. חושינו למדו לאמוד את מרחבי החדר ואת החלל המאובזר. בלי ששמנו לב, אנו רגישים לקולות שמעבר לקירות ולנוף שנגלה מהחלון. הילד או הילדה הנכנסים לחדר הטיפול באים עם מקצב הליכה מיוחד. הלבוש, ריח הגוף, הזיעה, שאריות האוכל על החולצה, וכן התייחסויות לבטן הגדלה משבוע לשבוע של המטפלת ההרה או לתספורת החדשה של המטפל – כל אלה הם רק מקצת הרמזים שאנו נעזרים בהם להערכת מצבו של הילד וכוחותיו במפגש. בתוך החדר – האופן שבו השתמש בחומרים, האופן שבו אנו מוצאים את עצמנו מתלכלכים יחד איתו, האופן האסוציאטיבי שבו משחק מתפתח ממילה שנזרקה באוויר, האופן שבו אוחזים את הבובה או מניחים אותה – כל אלה ייחודיים למפגש בחדר ומתגבשים להיכרות טובה יותר עם אזורי הטראומה. הם מסייעים לנו לשמור על המרחב כמקום בטוח, פרטי ואישי, שבו הילד יכול לבטא עצמו בחופשיות. משבר הקורונה מצא את מרחב חדר הטיפול לעיתים קרובות נטוש ומרוחק פיזית. הוראות הבידוד וההגבלות שחלו על כולנו מנעו הן מהמטפל והן מהילד ומהוריו לבוא בעצמם אל מרכזי הטיפול והקליניקות. בשל החשיבות הרבה של המשך הטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה, בייחוד בתקופת המשבר, ובשל אי הידיעה על משך המשבר, התפצל מרחב הטיפול לשני מרחבים פיזיים חדשים שמרחב טיפולי וירטואלי אחד מחבר ביניהם. במקום חדר טיפול מוכר ויחיד, הטיפול מתקיים כעת בשני מקומות קונקרטיים בד בבד. הכניסה למרחב הווירטואלי (גם אם שיחת הווידאו מתקיימת מחדר הטיפול) סגרה את דלת המרחב שאנו כמטפלים מתחברים בו אל המטופל ואל חוויותיו דרך חושים שונים. בה בעת, "רוח פרצים" פתחה את דלת הגבולות של הקשר הטיפולי – היכן לקיים את המפגש והיכן לפתוח את המסך והמצלמה? אנחנו – מהקליניקה הפרטית או מחדר העבודה האישי בביתנו? והמשפחה והילד – מהסלון, מחדר הילדים או מחדר השינה של ההורה? מה נכנס למלבן המסך? מה רואים מבעד למסך? מה בוחרים להראות? ככה אני נראה באמת? מה שומעים ברקע? שומעים אותי עכשיו? עדיין קטוע? אלו רק מקצת השאלות שהעסיקו אותנו מעצם כניסתו של הטיפול אל

מִתלת-ממד לדוּ-ממד )challenging( כשםשכל צמיחהפוסט-טראומטית וכל אִתגור ) (סיגל joining( לא יתקיימו ללא שלב הכִּוונון וההצטרפות ), אל לנו למהר ולנתח במהירות הברק את 2004 , והארצל ההזדמנויות והיתרונות הגלומים במעבר לטיפול מרחוק. אם נשתהה באזורי האובדן וניתן להם ביטוי ותוקף, נעשה מודלינג חשוב לילדים ולהורים שאנו מטפלים בהם. תחילה יש להודות בפשטות ובכאב – המעבר מחדר הטיפול המרווח והרווי באמצעי טיפול שונים אל מסך הדיגיטל השטוח והמצלמה המְרַבַּעַת, המבוססים על שמיעה וראייה בלבד, הוא, מבחינה חושית לפחות, אובדן של נפח ומרחב. בחיינו, נפח, מרחב ועומק נוצרים בשילוב ובסנכרון זה עם זה. בחדר הטיפול אנו מבססים את הבנותינו הקליניות על כל חושינו. אלה מהווים נדבך חשוב מאוד ביכולתנו לקלוט חוש הראייה, השמיעה, הריח, ולהעריך את המצב בחדר – , כולם מסייעים לנו וגם חוש המישוש המקבל ביטוי במגע בגיבוש הערכה ותובנה כיצד נתמקם כאנשי טיפול בחדר. כאשר מדובר בטיפול בילדים בסיכון, השימוש בחושים נכון כפל כפליים, והוא משפיע על מרחב המשחק בטיפול. ילדים נפגעי התעללות והזנחה שחוו טראומות מרובות ומורכבות באים לחדר הטיפול עם פגיעה בסנכרון ובעיבוד החושים לכדי זיכרון אינטגרטיבי, מה שפוגם ביכולתם לספר במילים את שקרה להם. מה שראו, שמעו, הריחו או הרגישו במגע בטרם קיבל ביטוי ועיבוד ייעשה לרוב לראשונה באמצעות המשחק והיצירה בחדר הטיפול. לעיתים קרובות נראה זאת באופן הגולמי ביותר, ועל כן החדר רווי בגירויים שיאפשרו זאת. בימים כתיקונם חדר הטיפול וחפציו מהווים עוגן חשוב בטיפול במשחק. אנו עסוקים בתקינות החפצים ובמגוון המשחקים הקיים. אנו מוודאים שכמות צבעי הגואש שנשארה במכלים מספקת, שהמספריים גוזרים ושיש די נייר; שמשחקי הקופסה שלמים, שאנשי בית הבובות, רכבי הצעצוע של מכבי האש, המשטרה והאמבולנס "אוגרים כוח" ומחכים במגירה ולא נדדו בטעות אל מחוץ לחדר. חפצים אלו הם כלי העבודה שלנו בטיפול במשחק, ודרכם נוכל לחוש ולהעריך את כוחותיו של הילד ולהתייחס לחלקי הפגיעה והטראומה. כך למשל,

I נקודת מפגש 61