מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 20 - ספטמבר 2020

אריאל בן אהרון

המרחבים הפרטיים והאישיים שלנו ושל מטופלינו. התמורות של גבולות הסטינג וסוגיית פרטיות הטיפול עם המעבר למרחב הווירטואלי רבות, והן אינן ייחודיות לטיפול בילדים. שאלות רבות הנוגעות לפרטיות ולשמירה על גבולות הטיפול עולות עם הכניסה למרחב הטיפול הווירטואלי ועם היציאה ממנו, ויש לייחד לכך מקום מרכזי, אך קצרה היריעה מלעסוק בהן כאן. המרחב הווירטואלי – שיחת הווידאו – מצטרף לשני המרחבים הפיזיים ומחבר ביניהם. השיחה מסמלת את המרחב הפוטנציאלי שמתקיים בין שני המרחבים ואת היכולת להחזיק בקשר. זאת באופן דומה לזה שבו המרחב הפוטנציאלי מאפשר את המרחב המשחקי והיצירתי. כשם שהמרחב המשחקי בחדר כך המרחב הווירטואלי 3, הטיפול עלול להיות שברירי ולקרוס עלול להיות שברירי מאוד ונוטה לקרוס (ללא קשר לאיכות קו האינטרנט). המרחב הווירטואלי, המוגבל לחושי הראייה והשמיעה, מצריך הפעלת דמיון, אורך רוח והרבה סבלנות. הוא מרחב אשלייתי שבו הילד נע בין מה שקורה בדמיון ובין מה שקורה במציאות – "המטפל לא באמת מבקר בחדר שלי או בבית שלנו, אבל הוא כן מבקר כי אני ממש יכול להראות לו איך נראה החדר שלי והמיטה שלי ואיזה משחק קיבלתי כי מצאתי בפסח את האפיקומן". בהנחה שהילד חווה בגילים המוקדמים מרחב בטוח מספיק לחקר, למשחק וליצירתיות, הוא יראה במרחב הווירטואלי הזה מרחב משחקי נוסף ויסתקרן לחקור אותו ולהשתמש בו. לעגל את מלבן המסך — לצאת מהקופסה במובן זה חשוב שנעשה היכרות מחודשת עם מרחבי חדר הטיפול החדש שלנו – לא עוד חדר סטרילי אחד, גדוש בחפצים ובמשחקים מוכרים. כעת מדובר בשני מרחבים קונקרטיים ("מרחב" – כי ייתכן שהילד בוחר לטייל בין חדרי הבית או לצאת לחצר) ובמרחב מעברי וירטואלי חדש ביניהם. בכל אחד מהמרחבים יש "חפצים" חדשים ולא מוכרים, קולות חדשים ודמויות שעלולות להיכנס ל"פריים" (אחאים והורים, תמונות וסרטונים במחשב). אומנם איבדנו את חדר הטיפול המסורתי ואיתו גם את השימוש בכמה מהחושים (מישוש וריח) שאינם באים כעת לידי ביטוי, אך אנחנו חשופים לקולות ולמראות רבים יותר משיכולנו לדמיין. הסיור במרחבים האלו הוא כעת המשחק עצמו. כשם שיכולנו לעודד את הילד להשתמש במרחב המשחקי בחדר הטיפול ולהצטרף אליו, כך נעשה גם כעת. ייתכן שנמצא ילדים שעסוקים רק במרחב הפיזי שהם

נמצאים בו: למשל, הצגה אין-סופית של פריטים בחלל החדר, משחק מחבואים חזרתי או משחק חוזר בחפץ מסוים בחדרם וכדומה. במצב הפוך נראה התעניינות בלעדית במרחב הפיזי של המטפל, סקרנות עד חודרנות. כשמדובר בטיפול במשחק בילדים נפגעי התעללות והזנחה, נראה שהיכולת לשהות במרחב המעברי הווירטואלי למשך שעת הטיפול עלולה להיות מקוטעת ומצומצמת. עלינו להתכונן לכך. כמו בחדר הטיפול, היא מספרת על מידת ) לחקירה וליצירה ועל secure base( הפגיעוּת בבסיס הבטוח ). בעניין זה 2016 , ) (בולבי safe haven( היעדר חוף מבטחים יש להבחין שלעיתים ילדים, בסיכון והזנחה ככל שיהיו, יכולים להכיר טוב מאיתנו את רזי הטכנולוגיה וחידושיה ולשלוט בפונקציות השונות בתוכנה או באפליקציה. אך עדיין אין זה אומר כי הם מסוגלים לשהות במפגש ולהכילו. הדבר יכול לנבוע מהיעדר בשלות קוגניטיבית לתפוס את משמעות השיח הווירטואלי או שזה חלק מהפגיעות הרגשית להכיל את השינוי שבסטינג של הטיפול. דוגמאות לכך הן ניתוקים חוזרים ויזומים של שיחת הווידאו, שימוש בתכונות המסך והמחשב להשחרתו ועוד. התנהגויות אלה משמשות צוהר חשוב לעוצמת התגובה לטראומה שחווה הילד. כשהטראומה עדיין מתחוללת בנפשו של הילד אף שהסתיימה ואין הפרדה בין עבר להווה, נראה קושי גדול יותר להתגמש בהתאמה למצב החדש ולהתמסר לו וכן סימנים לנוקשות. הבעה רגשית (געגוע, כעס וכדומה) המתייחסת לחדר הטיפול שזנחנו לעת עתה, היזכרות משותפת בצעצועי חדר הטיפול, בתכולת קופסת היצירות האישית שמחכה שם – אלו הן מקצת הדוגמאות שיאפשרו התייחסות לאובדנים ויאפשרו לגעת באזורי הפגיעה וההזנחה. מַעבר לסירוגין בעת המשחק בין שני המרחבים הפיזיים ויצירה מגוונת במרחב הווירטואלי (כתיבת טקסט ומשחקי ציור, משחקי מילים, פרצופים, משחקי פנטומימה ועוד) מעידים כי קיימת גמישות ויצירתיות במשחק התנועה בין המרחבים. לסיכום כשם שלעיתים קרובות, כדי להצטרף אל הילד ולאפשר לו "להרגיש מורגש" בחדר הטיפול, עלינו ללכלך את ידינו בגואש או בדבק, כך גם הטיפול במרחב הווירטואלי מחייב אותנו לנוע כדי להתגבר על המידע שחסר לנו כדי לחוש את הילד. עלינו לוותר על אזורי הנוחות ולנוע איתו יחד בין החללים. עלינו

.)1995 , שבריריות המשחק קשורה לכך שהוא נמצא תמיד על קו הגבול התאורטי שבין הסובייקטיבי ובין מה שנתפס תפיסה אובייקטיבית (ויניקוט 3

נקודת מפגש I 62