מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 20 - ספטמבר 2020

טיפול מרחוק בילדים בסיכון

בין שלוש הקבוצות, אך גם חלוקה ראשונית זו מאפשרת הזדמנות להתבוננות מחודשת במטופלות ובמטופלים, ובחינה מחודשת של הצרכים ושל המטרות הטיפוליות.

מסקנות על מידת ההצלחה בעת כתיבת שורות אלה, עם סיום תקופת הסגר (אפריל- ) והחזרה ההדרגתית לשגרה, אפשר כבר להסיק 2020 מאי מסקנות זהירות בדבר מידת הצלחתו של מודל ההתערבות, ובדבר השאלות המרכזיות שעלו במהלך הפעלתו. אפשר לחלק את הילדים שבטיפולנו לשלוש קבוצות, לפי מידת הצלחתה של ההתערבות: רוב הילדים והנערות במשפחות ילדים שהקשר איתם נשמר: שבטיפולנו המשיכו בטיפול מרחוק ונשמר קשר רציף של לפחות פגישה אחת בשבוע עם המטפלת. עם החזרה לשגרה אפשר להבחין בהתחזקות ובגדילה בקרב מטופלות ומטופלים רבים מקבוצה זו. ייתכן כי היו ילדים שחוו בתקופה זו הקלה בשל הקִרבה הפיזית הרציפה של ההורים, היו שנחו מהתביעות השוחקות של בית הספר, ולאחרים התאפשרה רגיעה בשל ריחוקה של סביבה חברתית מאיימת. מדובר בעיקר במתבגרים ילדים שהקשר איתם השתפר: צעירים שהקשר הטיפולי עימם כבר היה מבוסס. נראה שהמפגש מרחוק אִפשר העלאה של תכנים שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בטיפול פנים אל פנים, אולי מאחר שהאינטימיות עם מטפלת בחדר הטיפול איימה עליהם, וכן בשל תחושת הנוחות שלהם בכלים האינטרנטיים, כאמור. לתחושת המטפלות, הטיפול "עלה שלב" באופן שמחייב היום לשקול את המשכו מרחוק. במשפחות שבהן ילדים שהקשר איתם מרחוק לא צלח: הילדים סירבו לקשר עם המטפלות המשיכה מנהלת המקרה להיות בקשר עם ההורים. אפשר לחלק לכמה סוגים את הטיפולים שלא התאפשרו מרחוק: • ילדים ממשפחות כאוטיות עם קשיי התארגנות חריפים, שבהן ההורים התקשו לתמוך בטיפולים מרחוק וחוו אותם כעול ולא כעזרה • ילדים עם אירועי נטישה חריפים קודמים • מטופלות ומטופלים צעירים מאוד • דיאדות טיפוליות צעירות: מקרים שבהם הקשר הטיפולי היה חדש יחסית וטרם הספיק להתבסס במסגרת מצומצמת זו אי אפשר לנתח לעומק את ההבדלים

תכנים מרכזיים קושי מרכזי שעלה רבות בשיחות בין המטפלות היה הקושי ליצור ולהחזיק משמעות בטיפול. שוב ושוב עלתה השאלה: "האם זה טיפול?" הצורך להגמיש את הסטינג העלה שאלות בסיסיות על מרכיבי הסטינג שבלעדיהם לא ייתכן טיפול. במהלך הזמן, עם ההסתגלות לפורמט החדש, שמנו לב לכך שהמטרות הטיפוליות הראשוניות, אלה שאותן הנחנו בצד בשלבים הראשונים, חוזרות מאליהן לקדמת הבמה. נושא שחזר ועלה הוא שאלת הגבולות בטיפול: מטופלות שקיבלו לראשונה את מספר הטלפון של המטפלת ועשו בו שימוש לא מבוקר; מטופלות שביקשו לדחות את הפגישה "כי אני באמצע פרק בסדרה"; הורים שביטלו לילדה את הפגישה "כי היא התנהגה לא יפה"; חשיפת המטפלת באופן חדש דרך הנראות של ביתה ושל סביבת חייה. גבולות הם סוגיה נוכחת בכל טיפול, על אחת כמה וכמה – בילדים ונוער בסיכון, אך הטיפול מרחוק העצים אותה וגלגל לפתחנו דילמות חדשות שדרשו חשיבה חדשה ופתרונות גמישים. גורם משמעותי ביותר היה התמיכה בצוות: לאורך כל המשבר הוסיפו ישיבות הצוות השבועיות להתקיים כסדרן מרחוק; קבוצות הווטסאפ של צוותי המשפחות שימשו מרחב לחשיבה משותפת על המשפחה; לכל אשת צוות נקבעה פגישה שבועית מרחוק עם מנהלת המרכז, לעדכון ולהתייעצות; הצוות נעזר בהדרכות. גם הקשר עם המחלקות לשירותים חברתיים נמשך לאורך כל התקופה, והן עודכנו על המשך הטיפולים. כשלא הצלחנו לשמר קשר, ניסתה המחלקה ליצור קשר עם המשפחה ולברר את מצבה. נראה כי מילות המפתח בהתערבות היו יצירתיות וגמישות: ההתמודדות עם המשבר חייבה אותנו לגדול ולהתפתח. הטכנולוגיה אפשרה לנו להמשיך להיות בקשר עם הילדים והנערות שבטיפולנו, לאפשר להם חוויית החזקה גם בתקופה של אי-ודאות, ולתת להם מודלינג לגמישות בשעת משבר.

I נקודת מפגש 67