מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 28 - ינואר 2025

םילשורי חרזמב הנמואה ירגתא

היום יש משפחות אומנה במגזר הערבי בעיקר בצפון הארץ, ולעיתים גם במשולש. למרות המרחק, לעיתים זו הבחירה הנכונה. היו מקרים שבהם עמדתי מול דילמה קשה – אפשרות שהילד יישאר באומנת חירום למשך שנים או שאמצא לו משפחה בצפון. בסופו של דבר, טובת הילד היא השיקול המרכזי. אני מאמינה שילד זקוק לבית ומשפחה יציבים, גם אם הם רחוקים מהסביבה שבה גדל. לכן, אף על פי שזה לא פתרון אידיאלי, בהחלט יש ילדים שמגיעים לאומנה בצפון.

יותר, לעיתים קרובות כאלו שכבר יש להם ילדים בוגרים. בקבוצת הגיל הזאת, במיוחד במזרח ירושלים, לא כולם עומדים בדרישת ההשכלה, וחבל, כי הם יכולים להיות משפחות אומנה מצוינות. 4 . במזרח ירושלים הצפיפות במגורים היא מהגבוהות בארץ, עם בתים קטנים ומשפחות מרובות נפשות. אחד התנאים לשמש משפחת אומנה הוא הקצאת חדר פרטי לילד, אבל עבור משפחות רבות זה פשוט לא אפשרי. זה יוצר עוד חסם משמעותי שמונע מהן להצטרף למאגר. 5 . סטיגמות חברתיות – אף על פי שמצבים שבהם ילד מתגורר אצל קרובי משפחה יחסית נפוצים ומקובלים, כשמדובר באומנת מאגר, הילד עשוי לסבול משאלות קשות – "למה הוא לא אצל ההורים?", "מה הבעיה איתו?", "ההורים נטשו אותו?", "הוא ילד בעייתי או חולה?" חשוב לי להגיד שלמרות הסטיגמות, אני תמיד אעדיף אומנת מאגר על פני פנימייה, בייחוד משום שהסטיגמה על ילד בפנימייה קשה עוד יותר. כשילד נמצא באומנה, גם אם היא מהמאגר, יש לו מסגרת משפחתית – הוא יכול להגיד שהוא חוזר הביתה אחרי הלימודים, יש לו הורים שבאים לאסיפות הורים, והוא יכול לשחק אחרי הצהריים עם ילדים בשכונה. לילד יש משפחה, בית, מסגרת קבועה. 6 . מגבלות דתיות – באסלאם, לנער שאינו קרוב משפחה אסור להיות במגע עם נשות הבית כשהן ללא כיסוי ראש. במזרח ירושלים, אזור עם אוכלוסייה דתית יותר בדרך כלל, משפחות רבות מוכנות לקחת ילד רק בתנאי שהאומנה . תנאי זה אינו נכון 12 תסתיים בגיל ההתבגרות, לרוב בגיל מבחינה טיפולית, מכיוון שילד זקוק ליציבות לאורך זמן. לא ייתכן שהוא יגור אצל משפחה מתוך ידיעה שכאשר יגיע לגיל מסוים הוא יועבר שוב למסגרת אחרת, כגון פנימייה. הוא לא יכול להיות "על מזוודות" כל הזמן. המטרה היא שהילד יתחבר למשפחה, ירגיש חלק ממנה ויקבל תחושת שייכות וביטחון. שמעתי שלעיתים, כאשר לא מוצאים לילדים משפחות אומנה במזרח ירושלים, הם מועברים למשפחות בצפון הארץ. תוכלי להרחיב יותר על התופעה הזאת? זה נכון. כאשר אנחנו מחפשים משפחת אומנה לילד, הפנייה מועברת למשרד הרווחה ששותף לתהליך, המפקח שולח את הבקשה לכל העמותות בארץ, מתוך מתן עדיפות למשפחות במזרח ירושלים. עם זאת, כדי להבטיח שהילד יקבל מענה הולם במהירות האפשרית, אנחנו פותחים את כל הערוצים, גם במקומות רחוקים יותר.

אני מניחה שהעברה של ילדים לאזורים רחוקים טומנת בחובה אתגרים רבים. תוכלי לספר לנו אילו אתגרים בולטים עולים במצבים כאלה?

אין ספק שמדובר במצב שמביא איתו אתגרים משמעותיים. בראש ובראשונה, נושא הביקורים של ההורים הביולוגיים. האחריות לבוא לבקר היא של ההורים הביולוגיים, לא של משפחת האומנה. אבל במקרים רבים המרחק הוא מכשול עצום: הנסיעה ארוכה מאוד, שעות רבות בתחבורה ציבורית, ולעיתים ההורים פשוט אינם מצליחים להתמודד עם הקושי הזה. במזרח ירושלים אנשים רבים נוסעים בעיקר באוטובוסים מקומיים, ואינם רגילים להשתמש בתחבורה ציבורית בין-עירונית; להגיע לתחנה המרכזית ואז לנסוע לצפון זו משימה מאתגרת מאוד עבורם. אומנם יש פתרון חלקי – המשרד מממן נסיעה במונית פעם בחודש – אבל גם זה לא תמיד עוזר. הנסיעה עדיין ארוכה ודורשת מההורים לפנות יום שלם. זה קשה מאוד עבורם. מעבר לכך, יש פערים תרבותיים. הילדים באים מקהילה מאוד סגורה, כגון זו שבמזרח ירושלים, ויש הבדלים ניכרים בין אורח החיים שם ובין אורח החיים בצפון. התרבות שונה, המסורות שונות, סוג האוכל שונה – לפעמים אפילו הניב של הערבית שונה, וזה מקשה על הילדים להשתלב. גם משפחות האומנה בצפון לעיתים מתקשות להבין את המציאות שממנה הילדים באו. הן לא חוו את החיים במזרח ירושלים, את מחנות הפליטים, את הצפיפות ואת המורכבות החברתית. לפערים אלו דרוש זמן כדי להיסגר, והם עלולים להשפיע על הסתגלותו של הילד למשפחה ולהפך. נוסף על כך יש קשיים בירוקרטיים שייחודיים לילדים ממזרח ירושלים. לחלקם אין תעודת זהות ישראלית אלא רק מספר זיהוי משרדי, וזה יוצר בעיות בהתנהלות היומיומית. למשל, יש ילדים שאין להם ביטוח בריאות, וההורים האומנים נאלצים לשלם אותו מכיסם. גם נסיעות לחו"ל מהוות קושי – לרוב הילדים במזרח ירושלים אין דרכון ישראלי, והמשפחה צריכה לבחור אם לוותר על טיולים משפחתיים בחו"ל או להשאיר את הילד מאחור.

I נקודת מפגש 25