מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 28 - ינואר 2025

הטנמאיפ ןתנוהי

"פיוס" שמטרתו לשקם מערכות יחסים ולחדש את האמון באחר. סליחה כלל אינה כרוכה בחידוש של הקשר בין הנפגע לפוגע. אדרבה, במקרים רבים מותר ואף רצוי שתהליך הסליחה לא יכלול פיוס, ומרבית הנפגעים אכן מעדיפים לשמור על נתק מהמתעלל – בין אם הצהירו שסלחו לו ובין אם לאו. כמו כן, סליחה אינה מחליפה הליכי צדק וחוק ואינה מבטלת את העונש המגיע לפוגע על התנהגותו. תהליכי סליחה המתרחשים בתוך נפשו של הנפגע והליכי הרשעה וענישה של הפוגע המתרחשים בבית המשפט אינם תלויים זה בזה, ולעיתים הם דווקא עשויים להשלים זה את זה. הממצאים בדבר התרומה האפשרית של סליחה לרווחתם הנפשית של הנפגעים הובילו חוקרים ואנשי טיפול לעצב דרכי התערבות טיפוליות המתמקדות בסליחה. אלה נחלקות לשני סוגים עיקריים: המבוססים על מפגשים בין תהליכי סליחה בין-אישיים קורבן העבירה ובין הפוגע או אדם אחר שבהתנהגותו א ִִפשר את התרחשותה של הפגיעה. תהליכים כאלה מתקיימים, למשל, במסגרת התערבויות טיפוליות משפחתיות או במפגשי צדק מאחה. , לעומתם, מתרחשים כחלק תהליכי סליחה תוך-אישיים מהתערבויות טיפוליות פרטניות או קבוצתיות. הם כרוכים בהתבוננות פנימית של המטופל על רגשותיו, התנהגויותיו ועמדותיו כלפי הפוגע או כלפי מי שלא שמרו כראוי או לא מנעו את התרחשותה של הפגיעה. תהליכים טיפוליים מסוג זה מציעים עבודה עמוקה ומשחררת, שלאחריה הנפגע יוצא מחוזק ומחזיר לעצמו את תחושת השליטה – מרכיב מרכזי בתהליך הריפוי של נפגעות ונפגעים. מכיוון שסליחה בין-אישית המפגישה בין הילד לפוגע עלולה להיות מסוכנת ולחשוף את הילד הנפגע לנזק פיזי או רגשי נוסף, נראה שמודל ההתערבות של סליחה תוך-אישית מתאים יותר לילדים נפגעי עבירות מין ואלימות בגלל חומרת העבירות ובגלל יחסי הכוח המובהקים שיש בין הנפגע הילד לפוגע המבוגר. אחד המודלים העיקריים שנעשה בהם שימוש כיום הוא תהליך Enright &( הסליחה שפיתח הפסיכולוג פרופ' רוברט אנרייט ). התהליך The Human Development Study Group, 1991 1 מורכב מכמה שלבים הכוללים התבוננות על השפעות הטראומה על חייו של הנפגע, בחינה של התועלות האפשריות לצד החששות שהתהליך מעורר, ועבודה קוגניטיבית ורגשית של התערבויות טיפוליות מכוונות סליחה

הבעת חרטה וצער מצד מי שפגע בהם. כל אלה עשויים להחזיר לנפגעי עבירה מידה כלשהי של כבוד עצמי, תחושת ערך ושליטה בחייהם. הסירוב של הפוגע להכיר במעשיו ובאשמתו מחריף לעיתים את מצוקתם של הנפגעים, והם נותרים כלואים במערבולות רגשיות עזות של צער, בושה, פחד, חוסר הבנה, שנאה וזעם כלפי הפוגע. גם העמדתו של הפוגע לדין אינה מספקת בהכרח את ההקלה המיוחלת, ובדרך כלל היא אף מייצרת מקורות נוספים של לחץ נפשי. חוויית ההשתתפות של הנפגעות והנפגעים בהליך הפלילי היא מאתגרת במקרה הטוב וטראומטית במקרה הרע. נוסף על כך, ההליך מסתיים לעיתים קרובות בסגירת התיק, בהסדר טיעון המוביל לעונש מופחת או אפילו בזיכוי, ומותיר את הנפגעים בתחושת עוול וחוסר צדק המתווספת למצוקה הנפשית בעקבות הפגיעה עצמה. כך, למעשה, נקלע הנפגע למבוי סתום שבו הוא נותר תלוי בפוגע ובנכונותו להודות במעשים כדי לזכות בהכרה ולחוש הקלת מה. כאשר ההחלמה תלויה, אפילו במידה חלקית, בהתנהגותו של המתעלל, הוא משמר למעשה את כוחו מול הנפגע שממשיך להיות בעמדה פסיבית יותר וללא שליטה מלאה על חייו ועל תחושותיו. החוויה של הימצאות בתוך מערבולת מתמדת של רגשות ומחשבות ביחס לפוגע ולפגיעה, והרצון להיחלץ מתחושת "הכלא הרגשי" שנגרמת ממחשבות בלתי פוסקות על הפוגע, ממחישים את ההגדרה של הסליחה ומשמעויותיה הנפשיות: סליחה היא תהליך המשחרר את הנפגע מהעיסוק במחשבות רעילות על חוסר הצדק שבפגיעה, מהתסכול על כך שהפוגע ממשיך בחייו, מרגשות הזעם וממחשבות הנקם. במובן זה דומה הסליחה הפסיכולוגית לתהליך של ויתור או שמיטה של "חובות אבודים" במטרה להשיג רווחה נפשית גדולה יותר. הבחירה להרפות מהעיסוק הנפשי בפוגע באה מתוך ההכרה הכואבת שההתעקשות להמשיך ולאחוז במחשבות הללו גובה מהנפגע מחיר אישי גבוה, שכן היא מקבעת בנפשו המשך של "קשר" רגשי הרסני עם הפוגע, לעיתים גם שנים ארוכות לאחר שההתעללות הסתיימה. סליחה, לא לצד הגדרת הסליחה, חשובה לא פחות ההבנה מהי וההבחנה בין סליחה תרפויטית להגדרות אחרות, שגויות אך נפוצות. סליחה אינה הבעת נכונות לשכוח את העוול שאירע, למזער אותו או למצוא לו צידוקים כלשהם. כמו כן קיים הבדל מובהק בין "סליחה" שמטרתה שחרור מקשר רגשי מזיק ובין מהי סליחה?

1 Enright, R. D., & The Human Development Study Group (1991). The moral development of forgiveness. In W. M. Kurtines, & J. L. Gewirtz (Eds.), Handbook of moral behavior and development (pp. 123-152). Hillsdale, NJ: Erlbaum.

נקודת מפגש I 48