מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 29 - יולי 2025

יתפרצ תירש

השיר משמיע את קולה של ילדה המתויגת שוב ושוב ככישלון. הוא מגלם את המהות של פגיעה רגשית – חוויה מתמשכת של השפלה, דחייה וביטול הערך העצמי על ידי הדמות ההורית. דרך עיניה נחשפים חוויית התיוג הפוגעני, הבלבול הרגשי, התערערות תחושת הזהות והפחד מפני עתיד מוכתב מראש, מעין נבואה שתגשים את עצמה. כותרת השיר, שלמעשה פותחת אותו, מעידה עד כמה הכינוי "סתומה" חלחל לתוך תודעתה. היא חושפת את עומק הפגיעה בזהות ובתחושת הערך העצמי, אך גם את כוחה של הילדה להתנגד לתיוגה ככזאת ולהיאחז בגרעין של אני פנימי חזק. זוהי, למעשה, קריאה של הילדה לאביה, ואולי גם למורה שלה ולמערכת ולחברה בכללותה, לראותה מעבר לכישלונותיה הלימודיים, להכיר בערכה ולהאמין בה. התעללות רגשית בילדים אינה תופעה שולית, הן מבחינת היקפה הממשי והן מבחינת תוצאותיה ההרסניות על חיי הילד בהווה ועל חייו בבגרותו. מדובר בתופעה חמקמקה וקשה לזיהוי ולהתערבות, אשר לעיתים קרובות נותרת בצילן של צורות פגיעה אחרות, ובהשוואה אליהן היא נותרת מאחור מבחינת היכולת לאיתורה, לאבחונה ולהתערבות בעניינה, וכן להכרה בהשלכותיה ההרסניות. ניכר חסר של ממש במודעות, בידע ובכלים מתאימים בידי מערכת הגנת הילד בכללותה, החל בשומרי הסף (מערכת החינוך, הבריאות, הרווחה, הציבור והקהילה), דרך גורמי הרווחה האמונים על הגנת הילד, וכלה בגורמי החוק והמשפט. מצב עניינים זה מחייב פעולות אינטנסיביות ומעמיקות של העלאת המודעות והידע לתופעה בקרב כלל הגורמים המקצועיים הרלוונטיים לחייהם של ילדים, בקרב הילדים Gubbels et al., 2021; Korolevskaia( והוריהם וכן בציבור בכללותו &). הכשרות מקצועיות ייעודיות, פיתוחם של Yampolskaya, 2022 כלים מותאמים לזיהוי ולאיתור של התופעה ויצירת שיח פתוח, ישיר וכן עם ילדים באופן שיאפשר גישה לחוויותיהם הפנימיות ויקדם את ההכרה בקולם – כל אלה יוכלו לסייע בקידום התהליכים הרצויים. עם זאת, ההכרה בהתעללות רגשית מחייבת שינוי תפיסתי עמוק שרואה גם את החבוי מן העין, שומע גם את מה שלא נאמר ישירות ומכיר בכך שהתעללות רגשית מחייבת מענה מקצועי, משפטי וחברתי רחב, מותאם ונחוש. שירו של יהודה אטלס מייצג את קולם של ילדים רבים החווים התעללות שהשלכותיה הרסניות. וייתכן שיותר מכל תהליך הכשרתי וכלי אבחוני או התערבותי, עלינו להותיר את אוזנינו כרויות ולהקשיב לאותה ילדה שאומרת, אולי צועקת – "אני לא סתומה!" – ולשאול את עצמנו "מדוע היא נאלצת לומר זאת בקול רם כל כך, ולמי?" לסיום

א ֲֲנִִי ל ֹֹא ס ְְתוּּמ ָָה! / יהודה אטלס

ֹנ ִִי: � �ֹּׁ ִילֹֹאיִִסְְלַַחלְְעוֹֹלָָםעַַלהַַש �ִּ ֶל �ֶׁ ָא ש �ָּ א ַַב ָמו ֹֹנ ִִי. �ָּ ַתלֹֹאמֻֻצְְלַַחַַתכ �ַּ ָמוֹֹהו יָָצ ְְא ָָה ב �ָּ אֵֵיך לְְאֶֶחָָדכ ֵכ ֶֶל �ֵׂ ִין ע ִִם ר ֹֹאש מ ָָל ֵֵא ש �ִּ ֶל עוֹֹר ֵֵך ְְ־ד �ֶׁ ַת ש �ַּ אֵֵיך ב ֵפ ֶֶל, �ֵּ ס אֲֲפִִלּּו אֶֶתלוּּח הַַכ � ְְֹּפ ֶל ֶֶת ל ִִת �ֶּ ל ֹֹא מ ְְס ֻֻג ֶאָָמְְרָָההַַמּּוֹֹרָָה, �ֶׁ ׁג ִִאיוֹֹת, וּּכ ְְמו ש �ְׁ ִש �ִּ כ ּּו ֹֹת ֶֶב ֶֶת ב ִק ְְר ָָא". �ִּ ַה ֲֲב ָָנַַת ה ַַנ �ַּ ַם ב �ַּ ְע ָָיוֹֹת ג �ְּ "יֵֵש לָָה ב ִבי, �ִׁ ִיר ָָה לו הוּּא ל ֹֹא מ ַַק ְְש �ִּ ֶה ַַמ ּּו ֹֹר ָָה מ ַַס ְְב �ֶׁ ְש �ְּ א ָָז כ ִבי: �ִׁ ֵכ ֶֶף מ ֵֵש �ֵּ ֶה ִִאי אוֹֹמ ֶֶר ֶֶת הוּּא ת �ֶׁ ָל מ ָָה ש �ָּ וְְע ַַל כ "ה ִִאי ע ַַצ ְְל ָָנ ִִתי! ַט ְְל ָָנ ִִתי! �ַּ ַה ִִאי ב ִיַע �ִּ ה ִִאייְְכוֹֹלָָהלְְהַַג ְק ִִיַעַ!" �ְׁ אֲֲבָָללֹֹאמוּּכָָנָָהלְְהַַש ֶמ ֶֶת �ֶּ ֶא ֲֲנִִי טוֹֹע ָָה וּּמ ְְגַַמ ְְג �ֶׁ ְש �ְּ ֵן כ �ֵּ ֶהוּּא מ ִִת ְְע ַַצ ְְב �ֶׁ ו ּּכ ְְש הוּּא קוֹֹר ֵֵא ל ִִי "א ֶֶפ ֶֶס", "ס ְְתוּּמ ָָה" וּּ"מ ְְט ֻֻמ ְְט ֶֶמ ֶֶת", ַל ְְמ ִִיד ל ְְת ִִפ ְְא ֶֶר ֶֶת! �ַּ ִרְְאִִיאֶֶתאָָחִִיךְְ,ת �ִּ וְְאוֹֹמ ֵֵר: "ת ֶר ֶֶת?!" �ֶּ ָז ֹֹתא מ ְְפ ַַג �ָּ ַת כ �ַּ אֲֲנִִילֹֹאמֵֵבִִיןאֵֵיך יָָצְְאָָהלִִיב ֶהוּּא יָָב ִִין וְְיֵֵדַַע: �ֶׁ ְמ ַַן ש �ְּ ִיַעַ ה ַַז �ִּ ֶה ִִג �ֶׁ ֶב ֶֶת ש �ֶׁ א ָָז א ֲֲנִִי חוֹֹש א ֲֲנִִי ל ֹֹא ע ַַצ ְְל ָָנ ִִתי – ר ַַק ל ְְקוּּיַַת ל ְְמ ִִיָדָה. ֶא ֲֲנ ִִי ל ֹֹא, �ֶׁ ֶהוּּא קוֹֹר ֵֵא ל ִִי ס ְְתוּּמ ָָה א ֲֲנִִי יוֹֹדַַע ַַת ש �ֶׁ ו ּּכ ְְש ִג ְְל ָָלו ֹֹ. �ִּ ָז ֹֹתא – ב �ָּ ַסּּוֹֹףאֶֶהְְיֶֶהכ �ַּ ֶב �ֶׁ אֲֲבָָלפּּוֹֹחֶֶדֶֶתש

נקודת מפגש I 84