מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 4

הקבוצות האלו: "הופתעתי מכך שבחרו בי להנחות. הופתעתי שהן רואות בי את הכוחות שיש בי. הבנתי שיש פער בין איך שאני רואה את עצמי לבין איך שהן רואות אותי. זה נתן לי הרבה כוח. אף על פי שפעמים רבות נעדרתי מהפגישות, הן בכל זאת הצליחו לראות בי את מה שיש בי, זה מחזק מאוד." אני יכולה לעזור לנערות במצוקה ולהסיר מהן את התיוג של נערה בסיכון. איך אפשר, בסיפורי חיים כה קשים, למצוא את הצד החיובי? "אני נזכרת בנערה שגרה : אביטל בפנימייה. בכל הסמסטר הראשון היא לא מסרה שום מידע הקשור לחייה בהווה או בעבר. ביום האחרון של הסמסטר היא סיפרה שבאה ממשפחה מרובת ילדים ובה אלימות קשה של האב כלפי האם והילדים. באחד האירועים האלימים היא הרימה טלפון למשטרה. האב נעצר וכל האחים הוצאו מהבית. אז החל טיפול של המחלקה לשירותים חברתיים במשפחה. היה לה קשה לחשוף את הסיפור. היא חשה אשמה על כך שהיא 'פירקה' את המשפחה, 'גרמה' לכך שאבא נכלא. ואולם הבנות והמנחות עזרו לה לראות כמה כוח יש בסיפור שלה, סיפור על נערה בגיל העשרה שהרימה טלפון למשטרה והצליחה להגן על משפחתה." רובן באות ממסגרות מטפלות שניתן בהן טיפול, ותכנית המנטורינג, למרות היותה מוגדרת תכנית הכשרה ולא תכנית טיפולית, יש לה אפקט משקם." בהתחלה אמרתי: וואו, יש פה כל כך הרבה שוני בין הבנות... לא האמנתי שאצליח להתחבר, פחדתי, ובסוף גיליתי שאני יכולה להתחבר לכולן בקלות. החלק השלישי של היום הוא שיעור תאורטי שמטרתו להקנות לנערות בסיס ידע לקראת היותן מנטוריות.

הן לומדות על גיל ההתבגרות, על חברה רב-תרבותית, על יחסי עזרה, על כוחות של נערות ועל מצבי סיכון של נערות (סמים, אלכוהול, פגיעות מיניות). בחלק זה משתתפים מומחים לנושאים השונים, והוא כולל סיורים בשטח להכרת השירותים השונים. רובו של המפגש שיחה ומיעוטו הרצאה. התכנית, מעבר ליום הלימודים, בנתה בי המון. זה מקום שמקבל אותי כמו שאני. בסוף השנה עומדות לפני הבוגרות שתי תכניות המשך: שירות לאומי בתכנית בחסות "בת עמי", שבה יש הזדמנות להיות מנטורית שנה נוספת, בהתנדבות. אפשרות אחרת, המיועדת למי שסיימה את תכנית ההכשרה או את השירות הלאומי, היא להיות מנטורית בשכר באחד השירותים לבני נוער במצוקה. יעל, בוגרת תכנית ההכשרה: "כשהגיע שלב ההכשרה המעשית, רציתי לעשות זאת במרכז חירום לילדים בסיכון, שם ביליתי בילדותי עשרה חודשים מחיי. הגעתי לשם לאחר שגרתי עם אִמי במשך שנה ברחובות, שנה שבה ישנו על ספסלים ובתוך קניונים. רציתי לחזור למקום שהיטיב עִמי. אהבתי מאוד את המקום הזה. הגעתי לשם עם אביטל. מנהל המקום לא היה בטוח אם זה צעד נכון ואם אהיה מסוגלת לעמוד בכך. חשש שזה קרוב מדי לתקופה שהייתי מטופלת שם. אני חשבתי שיהיה לי הרבה כוח ושאצליח להשתלב שם. ביום הראשון להכשרה המעשית התקרבתי אל הבניין, בבטן התערבלו הזיכרונות שהיו לי שם. כשהייתי מחוץ לבניין התקשרתי ואמרתי שלא אגיע, שמוטב שאשאיר את המקום כזיכרון מהילדות שלי. במקום זה המשכתי לחנוך נערה שחנכתי עוד קודם לכן." התכנית הייתה בשבילי בהתחלה אתגר. לא ידעתי אם אמשיך. מהיום הראשון

תסתיים ואנחנו לא נדע מה סיפור חייה של הנערה. המסר הוא שכל אחת היא יותר מאוסף האירועים שאירעו בחייה ומהדוח המקצועי שכתבו עליה, ולכן אם נערה אובחנה כבעלת אישיות גבולית – אין לכך משמעות מבחינתי, מרכזת התכנית, כי אין זה אומר לי דבר על היכולות, על הכוחות, על השאיפות ועל רמת המוטיבציה שלה." יום הלימודים של הבנות נחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון מתקיימת כ"ח: כיתה חווייתית. זהו מרחב בלתי פורמלי שבו אפשר לשתות, לאכול, לשוחח, ליזום פעילויות, להתנסות ביצירת קשר בלתי פורמלי – מיומנות שיזדקקו לה בשדה בעתיד, כאשר ייכנסו להכשרה המעשית בשלב השני של התכנית. זה אִפשר לי לאהוב את עצמי מחדש, לקבל אותי איך שאני. למרות שאין לי שני הורים – להרגיש כמו כל ילדה נורמלית בישראל. לאחר הפעילות בכ"ח הקבוצה נחלקת לחמש קבוצות קטנות, מתוכן קבוצה אחת דוברת ערבית. כל קבוצה מתנהלת בהנחיה משותפת של אשת מקצוע ומנטורית שהיא בוגרת התכנית. : "בקבוצה ישנה היכרות הדדית אביטל ממקום של כוחות. הנערה מחפשת את החוזק שבתוכה – איפה הייתי חזקה בסיפור החיים שלי, מה אני יכולה לתת לנערות אחרות. בנות רבות בוחרות בקבוצה זו לשתף את האחרות בסיפור הגישה היום שונה מבעבר, חייהן. בדרך ההסתכלות על סיפור החיים. לא אני הקורבן אלא אני בעלת האישיות והכוח. איפה הייתה לי בחירה, איפה התמודדתי, הייתי חזקה. בתוך סיפורי החיים, גם הקשים ביותר, לכל אחת ,22 , בת יעל יש צדדים של כוחות." בוגרת תכנית המנטורינג בשנה שעברה, משמשת היום קו-מנחה באחת

נקודת מפגש

8