דו"ח הועדה הציבורית - לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות - 2021

"הפוגע הראשון היה בית הספר כזירה לפגיעה: 3.3.1.1 | הבעל של הגננת בגן טרום־טרום חובה. הפגיעה התרחשה בגן עצמו" חלק מהנפגעות והנפגעים תיארו כיצד מערכת החינוך שימשה הזירה שבה התרחשה הפגיעה. הם תיארו פגיעות שקרו במרחב הפיזי של הגן או בית הספר: , "האונס קרה בתוך בית הספר, אין לי מה להוסיף..." תיארה אחת המשתתפות. יתר על כן, נפגעות ונפגעים תיארו שתי קבוצות מרכזיות של פוגעים: דמויות מחנכות או דמות מבוגר אחרת מתוך מערכת בית הספר, או לחלופין פגיעות שביצעה קבוצת השווים. נפגעות ונפגעים תיארו פגיעות מתמשכות וחמורות. כך תיארה אחת המשתתפות: "הפוגע הראשון היה הבעל של הגננת בגן טרום־ טרום חובה. הפגיעה התרחשה בגן עצמו במשך אותה שנת גן. הפגיעה התגברה בהדרגה מנגיעות עד החדרת אצבעות ואונס". נפגעת נוספת תיארה פגיעה שביצע שומר בית הספר, והיא הייתה אחת מיני פגיעות נוספות שחוותה בילדותה: "בכיתה ג', השומר של בית הספר עלה איתי לכיתה שלי בקומה שלישית אחרי הלימודים (הייתי כנראה מדברת איתו ליד השער וכאלה), הוציא אקדח והבהיר לי שאני צריכה לעשות מה שהוא אומר כי יש לו אקדח, ואז הוא אנס אותי בתוקפנות. כמה זמן מאוחר יותר הוא קרא לי שוב לעלות לכיתה ואמר לי להיות ילדה טובה ולעשות מה שהאיש השני שהוא הביא יגיד לי לעשות. אותו שומר המשיך 'לארגן' אותי עבור 10 תשלום לגברים אחרים במשך שנתיים (עד גיל בערך, להערכתי)". פונים אחרים לוועדה תיארו פגיעות מיניות שביצעה קבוצת השווים: "כך קרה שנפגעתי שוב ושוב מאנשים שונים. הוזמנתי על ידי כמה נערים גדולים 12 בגיל ממני, שלמדו בבית הספר במושב שבו גדלתי, להיפגש עימם. הרגשתי שקופה ובלתי נראית,

בציטוט הבא תיארה אחת המשתתפות את הפגיעה המינית, ותוך כדי כך עיגנה אותה בתוך מסגרות חינוכיות לאורך הילדות וההתבגרות: והתחברתי למי שהפכה בגן תת־חובה הכרתי " מהר מאוד להיות חברת הילדות המשמעותית מאז ועד ביותר שלי (מלבד חבר ילדות נוסף). היינו צמודות אחת לשנייה [...] בסביבות החטיבה האבא שלה התחיל להתעסק אתי. זוכרת 8 גיל הטרדות מהטרדות שונות, כמו לרדוף אחריי כשברור לי שאני בסכנת חיים ממנו או לגעת במקומות מסוימים בגוף שלי [...] זוכרת את הבחילה שהרגשתי, את תחושת הגועל וההבנה שאני תקועה במצב הזה איתו ושאין לי איך לצאת התחלתי להתרחק". לקראת החטיבה מזה. המסגרות החינוכיות תוארו בסדר כרונולוגי אצל חלק מהנפגעות והנפגעים גם בהקשר לביטויים התנהגותיים בעקבות הפגיעה שחוו. כך, בציטוט הבא מתארת נפגעת השלכות התנהגותיות קשות של הפגיעה, שהיו עבורה ניסיון לשדר לסביבה מסר של מצוקה. גם כאן הנרטיב מעוגן במסגרת החינוך, וההתנהגות שאינה מקבלת מענה מתאים בחטיבת הביניים הולכת ומסלימה בתיכון: לא הייתי בערך שני שליש מהזמן בחטיבה " שהייתי אמורה להיות בבית הספר. מלבד לציין ניסיתי להתאבד, בתיכון את זה בתעודה, כלום. כלום. היו עוד כל מיני עניינים שם וכלום, התייחסות 'משמעתית' בלבד. בצבא, קב"נים מהגיהינום, אפס הבנה בנפש האדם, שלא לדבר בכלל על מודעות לנושא הזה, וכך הלאה גם לחיים הבוגרים". לסיכום, נראה שמערכת החינוך משמשת עוגן מהותי בזיכרון הפגיעה, גם אם לא קרתה במרחב הפיזי של בית הספר או לחלופין, בידי דמויות של אנשי חינוך. עם זאת, בהקשר ישיר יותר, נפגעות ונפגעים תיארו את מערכת החינוך בשני הקשרים מרכזיים: בהקשר של הפגיעה עצמה ובהקשר של החשיפה, ושני אלו יתוארו כאן בהרחבה.

הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות

35