דו"ח הועדה הציבורית - לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות - 2021

שברחתי מהבית היה לי אפנדיציט, אז הביאו את אבא שלי מהבית לחתום על הסכמה לניתוח. זה היה שבת, ואז כבר הגשתי תלונה במשטרה והייתה פנייה לרווחה, והתנו את זה בזה שאני יכולה להישאר אצל המשפחה האומנת". עם זאת, אותה נפגעת מתארת חוויות מוקדמות יותר של בית הספר היסודי, שם הניסיונות שלה "לזעוק לעזרה" פורשו כהתנהגויות שמצריכות ענישה: "אבל עוד קודם אני ממש ניסיתי לצעוק לעזרה – בכיתה ב' ניסיתי לברוח מהבית, ואחר כך בכיתה ח', כשכמובן השעו אותי מבית הספר על זה. תפסו אותי בבית הספר כשאני יוצאת, ואז עשו לי חיפוש בתיק וראו שאני עם דברים ותחקרו, זימנו את ההורים ולא הסכמתי לספר לאן רציתי ללכת ולמה, ואז השעו אותי מבית הספר לשבועיים. אחר כך, בבית, הייתה תגובה קשה לזה, של אבא וגם של אימא שלי שנפגעה. בכיתה ג' גם ישבתי כל היום מתחת לשולחן בבית הספר". באמצע הרצף נמצאת התערבות אמביוולנטית, שמצד אחד מכירה בפגיעה ומצד שני לא נוקטת בפעולה שנתפסת מיטיבה או משקמת, ודבר זה מודגם בציטוט הבא של נפגעת שנפגעה ממורה: "כשחזרתי הביתה סיפרתי על כך לאימי, בנוסף נפגשתי עם המדריך שלי וסיפרתי לו מה קרה. התגובה שלו הייתה, 'זה מה שפחדתי שתגידי לי'. היו שמועות רבות בבית הספר על האדם הזה, שהוא הטריד בעבר בנות אחרות. אימי הגיעה לשיחה אצל מנהל בית הספר יחד עם אותו מורה. הוא טען מצד אחד שהוא בסך הכול התנהג בצורה אבהית, ושאני לא מבינה את זה כי אין לי אבא, ומצד שני הוא אמר שהסתובבתי בבגד ים וניסיתי לפתות אותו. הוא הושעה לשבועיים. הגשתי תלונה במשטרה, והעניין עבר לפרקליטות. במשך חודשים ניסיתי לקבל תשובות מהפרקליטה שטיפלה בתיק, עד שלבאדם היא אמרה שהתיק נסגר מחוסר ראיות. זאת ללא שתשאלו אף אחד מהתלמידים (שהודו בפניי שראו מה עשה). לאחר מכן הייתה הפלגה של כל השכבה, ושמו אותי ביאכטה השנייה. במהלך אחת העצירות עליתי על היאכטה של אותו אדם כדי לשבת עם חברות, והמדריך שלי אמר לי ללכת משם ולא

לפעמים שתקנו ולפעמים אמרנו 'לא קורה כלום, הכול כרגיל וכיף לנו בבית...' כי פחדנו... לצערנו, לא הבינו בבית ספר שאם ילד/ה עובר משהו בבית, יש סיכוי גבוה שהוא יפחד לספר ויגיד שטוב לו בבית. ואז הטעות שהם עשו הייתה שהיו מזמינים את ההורים לשיחה או בפגישה או בטלפון, כשהם שואלים 'מה עובר על הילדה?!' והוריי שיחקו אותה צדיקים אוהבים ודואגים... בבית קיבלנו נזיפה, כעס, עונש על זה שהעזנו לרמוז שלא טוב לנו בבית ואוי ואבוי אם נספר... בקיצור, במקום שבית הספר יהיה קרש הצלה, הוא היה ההיפך..." במקרה שבו הפגיעה נחשפה, תיארו נפגעות ונפגעים את מערכות החינוך כנעות על רצף שבין התערבות מיטיבה ומצילה להתערבות פוגענית ומזיקה. באמצע הרצף תוארו התנהגויות של מערכת החינוך שמצד אחד לא התעלמו מגילויי החשיפה או הכחישו אותן, אך מצד שני לא נקטו בפעולות מסייעות או מקדמות. נפגעת אחת תיארה את המקום החשוב שהיה ליועצת בית הספר בהתערבות שלאחר החשיפה: "בהתחלה ישר רצו שאלך לטיפול (הרווחה), זה היה חודש אחרי. הלכתי לטיפול וכמעט שברתי לה את הכיסא. לא רציתי לחזור, לא מעניין אותי, שנאתי את הטיפולים האלה שדחפו לנו כל הזמן. אחרי כמה שנים הייתה לי רכזת שממש אהבתי בחטיבה, שלחו אותי לאבחון פסיכו־דיאגנוסטי, והיה כתוב שם הכול, וכך בית הספר גילה. יצא לי לדבר על זה איתה, והיא כיוונה אותי ללכת לטיפול, בהתחלה באל"י ואחר כך במרכז לטם. הייתי איתה שלוש שנים והיא שיקמה אותי, עשתה אותי קו ישר, עד היום אני מעריכה אותה". נפגעת אחרת תיארה את המחנכת שלה בבית הספר התיכון כדמות מצילה: ברחתי מהבית בעזרת המורה שלי 17 "בגיל מביה"ס. היא הייתה המחנכת שלי ב־ט' ואז ב־י"א, אז היה לנו קשר טוב. אצל החרדים זה מספיק שאמרתי שאבא שלי נוגע בי, והיא ישר עזרה לי. היא עזרה לי לברוח מהבית, לא הסכמתי לפנות למשטרה, אז היא פשוט סידרה לי משפחת אומנה לא פורמלית, בלי פנייה לרווחה. אחרי חודש

הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות

37