דו"ח הועדה הציבורית - לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות - 2021

"שאם נחשף מצב כזה, הדבר האחרון שטוב לילד/ה הוא הדרה לפנימייה. זה עניין סופר רגיש, וצריכות להבין שיש כאן טרללת נפשית לילד/ה הנפגע/ת. יש להדיר מיידית את הפוגע! מיידית! את הפוגע! לא את הנפגע/ת". לצד הדגשת החשיבות של מתן נראות לילד בתהליכי ההגנה עליו, הנפגעות והנפגעים העידו גם על עמדות של עובדות סוציאליות שלעיתים חיבלו בהגנה עליהם והתבססו על תפיסות מוטעות של מי יכול להיות פוגע ואיך הוא אמור להיראות: "המשפחה שלי הייתה מטופלת ברווחה בגלל בעיות נפשיות שיש להורים שלי. אף אחד לא תיאר לעצמו שאני עוברת פגיעה מינית מאימא שלי, בגלל שהיא הציגה את עצמה כאישה חלשה וכנועה, בעוד אבא שלי עשה רושם של אדם אגרסיבי ואימפולסיבי כשהוא לא פגע בי מינית, אלא פיזית בלבד ולעיתים רחוקות מאוד ביחס אליה. היא הייתה המתעללת העיקרית ואף אחד לא חשד בה". חוויית הנפגעים את המערכות כפאזל 3.4.2 מתוך העדויות של הנפגעות והנפגעים עולה החוויה את מערכת הגנת הילד כחוויה מפורקת של מערכת עם טלאים, שלא מייצרת יחד מנגנון שרואה, מתערב ומטפל בילדים בצורה שלמה ומסונכרנת. פעמים רבות עלה הנרטיב "אני הילד החורג של כל המערכות" מתוך נפגעות ונפגעים שכל חייהם היו חלק ממערכת הגנת הילד, אך הרגישו בדידות, שקיפות ותלישות. חוויות אלה מצביעות על החשיבות שבקשר הדוק יותר בין המערכות השונות שכולן יחד הן מערכת הגנת הילד. חוויית הפירוק בלטה בכמה צמתים:

על אלתורים. על קצת עזרה שנלקחת דקה אחרי שאת מתחילה להתוודע אליה. על טיפול שנלקח לפני שאפשר אפילו להתחיל לתפור את הפצע. על סיוע כלכלי שהוא לעג לרש, ומשאיר אותנו עניות מרודות, בסטרס קשה ותמידי, נאבקות על הישרדות במובן הכי בסיסי שלה, בלי להשאיר משאבים להחלמה". בכתיבה על עיוורון מערכת הרווחה שיתפו הנפגעים והנפגעות על חוויות שבהן פעלה הרווחה לא נכון, לתפיסתם: וחצי הרווחה הוציאה אותי מהבית ללא 8 "בגיל ימים ההורים שלי לא 3 הכנה מראש, ובמשך ידעו איפה אני נמצאת (הרווחה לקחה אותי, את האחיות שלי ואת אח שלי מבית הספר בסוף יום הלימודים) והרווחה לא סיפרה גם לי לאן לוקחים אותי, הם רק אמרו רחוק מהבית..." "מדברים כל הזמן על להוציא ילדות מהבית כדי להפסיק את הפגיעה, אבל לא חושבים ולא מדברים על איך להוציא ולאן ומתי לדאוג לכך. וזה גרם לי לצלקת. בגלל הצלקת הזו, ומתוך זה שלא האמינו לי והייתי צריכה לדאוג לעצמי, ."!!!! 32 המשכתי לעבור פגיעה מינית עד גיל "במצבים של פגיעה בילדים ויש צורך להוציא את הילד מהבית זה הכרחי וחשוב, אבל לא בפתאומיות ובצורה שתגרום לנזק נוסף. אותם ילדים סבלו מספיק, ועם כמה שהבית הוא מסוכן ופוגע, זה עדיין הבית שלהם, אלו עדיין ההורים שלהם, וניתוק פתאומי זה כמו לקרוע עץ מהשורשים שלו. זו טראומה נוספת והם לא צריכים לעבור עוד טראומה בנוסף לטראומות שהם חוו". לצד ההכרה של הנפגעות והנפגעים בפעולת ההוצאה מהבית כהכרחית, לעיתים, להגנה עליהם היה להם חשוב להדגיש כי בעולם מתוקן, שבו לזכויות ילדים ניתנת עדיפות, הם לא אלה שצריכים להיענש על הפגיעה. הנפגעות והנפגעים ביקשו להדגיש את החוויה הקשה של ההוצאה מהבית. זוהי חוויה שנתפסת כטראומה, הן בילדות והן בבגרות, בגלל הפתאומיות של ההוצאה, חוסר השיתוף בנוגע אליה ובעיקר בגלל חוויית העונש:

רווחה וחקירת ילדים 3.4.2.1 |

"מפגש אחד עם חוקר ילדים אינו יכול לחשוף פגיעה. רמת האמון שיש לקטין נפגע (במיוחד כשזו פגיעה מתמשכת ומהורה) היא נמוכה מאוד. והסוד חייב להישמר – כי הילדים יודעים שחייהם וביטחונם (המעט שיש להם) תלוי בשתיקתם. מה

הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות

43