דו"ח הועדה הציבורית - לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות - 2021

שלה, שהביאו להחמרה של הפוסט טראומה. נפגעות ונפגעים ציינו שההגעה למערכות בריאות הנפש היא פעמים רבות טראומה קשה, והשיקום ממנה מצריך מהם משאבים עצומים. עוד ביקשו הנפגעות והנפגעים להדגיש שפעמים רבות המענה שניתן להם מתמקד במתן טיפול תרופתי, ושטיפול זה נתפס לעיתים תכופות ככלי להקלה על המערכת. יתרה מכך, חוסר הרגישות של עובדי מערכת הבריאות להיסטוריה של הנפגעות גרם לתגובות ולחוויות קשות בקרבן בזמן טיפולים חודרניים כגון לידה או טיפולי שיניים. כך נוצרה הימנעות בקרב נפגעות ונפגעים מפנייה לטיפול גם בעת הצורך ולמרות החיוניות של קבלת טיפול. השלכותיהם של ליקויים אלה ניכרים על רווחתם הנפשית, הרגשית והבריאותית של הנפגעות והנפגעים. גם מערכת החינוך, שפוגשת את הילדים על בסיס יום־ יומי ויש לה את הפוטנציאל הגדול ביותר להגנה על ילדים, מקבלת מרחב מרכזי בעדויותיהם של הנפגעות והנפגעים: הנפגעים והנפגעות מצביעים בעדויות שלהם על ליקויים באיתור ובזיהוי של פגיעה מינית בקרב תלמידים. הליקויים קורים כיוון שאנשי מערכת החינוך מחמיצים סימנים, לרוב סימני מצוקה התנהגותיים, המעידים על פגיעה מינית בילדים. אף על פי שמערכת החינוך הייתה מרחב חשוב עבור הנפגעים בילדותם ולמרות העובדה שילדים מבלים זמן לא מועט ביום־יום שלהם במערכת החינוך, הצוות החינוכי לא בדק לעומק סימני מצוקה התנהגותיים. זאת ועוד, מתוך העדויות עולה שבחלק מן המקרים התנהגויות המבטאות את הפגיעה פורשו לא נכון, וכך למשל ילדים תויגו כילדים "בעייתיים" וטופלו משמעתית. חשוב לציין שהנפגעות והנפגעים טענו שמערכות החינוך הן מסגרות שיכולה להתקיים בהן פגיעה בילדים, בין אם מצד דמויות חינוכיות ובין אם מצד קבוצת השווים (גם בגילי גן). הנפגעות והנפגעים ביקשו לחדד את החשיבות המרכזית שיש ביצירת מרחבים בטוחים במסגרות החינוך. לא זו בלבד, אלא שעולה מתוך עדויות הדחיפות שביצירת מרחבים מוגנים ומענים מותאמים גם במסגרות חינוך לא פורמליות, דוגמת חוגים ותנועות נוער.

עוד ביקשו הנפגעות והנפגעים להדגיש את המחסור בחינוך על מיניות בריאה ופגיעה מינית בכלל, בעיקר בהקשר של חברות שמרניות יותר כמו החברה החרדית והחברה הערבית. נוסף על כך, הנפגעות והנפגעים ביקשו להדגיש שפעמים רבות גם כאשר נתנו להם תוכניות לחינוך מיני או פגיעה מינית, אלה לא תאמו את מציאות חייהם. במקום זאת, התוכניות התבססו על תפיסות סטיגמטיות בנוגע למי הם הפוגעים מינית בילדים וכיצד כדאי לעודד ילדים לנהוג בזמן פגיעה מינית. הנפגעות והנפגעים ביקשו להדגיש שההישרדות בילדות של פגיעה מינית, בעיקר מתמשכת, מייצרת חוויה שזו המציאות ואין מציאות אחרת, ולכן ביקשו לחדד את ההכרח שבלימוד ילדים במסגרות חינוך על זכויותיהם! לבסוף, הנפגעות והנפגעים ביקשו לחדד את החשיבות המרכזית שיש למערכת החינוך ברצף המענה שיש לילדים מרגע החשיפה. הנפגעות והנפגעים ציינו שפעמים רבות החשיפה נעשית בתוך מסגרת החינוך, אך בשל "קידוש החקירה" הדמות שעליה הם סומכים נלקחת מהם, והם נותרים לבד בתחושות של בדידות, פחד ובגידה אל מול המערכת. אשר למערכת הרווחה, הנפגעות והנפגעים ביקשו לקדם מערכת רווחה מיודעת זכויות ילדים. על מערכת שכזו לקדם השתתפות של ילדים בכל ההתערבויות הנוגעות להם, להתאים להקשרי החיים השונים שילדים שייכים אליהם ולשים במוקד את ההגנה על ילדים ולא את "קידוש החקירה"! חשוב לציין ש"קידוש החקירה" שב ועולה מתוך עדויותיהם של הנפגעות והנפגעים. הם רואים בו חסם מרכזי במתן התערבות מיטיבה לילדים על ידי המערכות השונות. הנפגעות והנפגעים ציינו שקיימים מודלים מיטיבים, דוגמת מרכזי ההגנה וועדות פטור, אך השימוש בהם מוגבל. מעל לכול, הנפגעות והנפגעים ביקשו להדגיש שמערכת הגנת הילד חייבת להיות מערכת אחת ולא מערכת שמורכבת מטלאים. הנפגעות והנפגעים סיפרו שחוו שחזור של חוויית הבדידות שבפגיעה המינית בחווייתם אל מול המערכות השונות, והביעו תקווה שביצירת מערכת אחת שתקבל עליה אחריות בהגנה על ילדים, אותה חוויה של בדידות תהומית תוחלף בחוויה של נראות וחיבור.

הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות

75