קשר עין גליון 284 - ירחון ארגון המורים - דצמבר 2018

חדר מורים סגור, בו המורים יושבים רגע עם עצמם והתלמידים שלנו לרגע בחוץ עם עצמם, נחוץ לטובתם לא פחות מלטובתנו. הוא משרת את הצרכים שלהם ולא רק את שלנו.

הפינות החשוכות והמביכות. זו בקשה גדולה מאוד ומורכבת, והרעיון מאחוריה הוא עמוק. בין היתר, אנחנו מאמינים ‘מורית’ שעבודה מערכתית, נוכחות והשגחה מאפשרות שמירה על ביטחונם הנפשי והפיזי – ככל שאנחנו יודעים יותר, כך אנחנו יכולים לעזור יותר, לעזור בעומק ולעשות דרך של ממש. יחסית, מהר מאוד רובם מבינים את המסר הזה ובוחרים “לפתוח את הדלת”, לתת אמון ולשלב ידיים. במידה רבה הם בוחרים לאפשר לנו להיכנס. כשהחלטנו על חדר מורים סגור, מחוץ למבנה המרכזי של בית הספר, למעשה החלטנו לרגע לא לראות. כולנו יודעים שהפיתוי לשבת בהפסקה רגע בשקט, לשתות קפה, לנשום, הוא גדול מאוד. אבל לא משנה כמה אנחנו עייפים או צריכים רגע שקט, זמן ההפסקה בו אנחנו בוחרים להיסגר מאחורי הדלת הוא שלושים דקות שעותשבהן אנחנו זוכים 6 - שלמות (מתוך כ להיות עם התלמידים יחד במהלך היממה), שבהן אנחנו בוחרים לא לראות. וכשאנחנו בוחרים לא לראות, אנחנו עלולים גם לסכן אותם. דברים רבים עלולים לקרות

אותו למבנה נפרד. האמירה של בית הספר היום היא שאסור לתלמידים להיכנס לחדר המורים. אנחנו אומרים הרבה דברים, לחלק מאיתנו הגבול הזה ברור מאוד ואנחנו מקפידים לשמור עליו. לחלק מאיתנו פחות. אבל לכולנו ברור שהחלטה, לכאורה פשוטה ואולי אפילו ‘טכנית’, באשר לנוהלי ההתנהלות בבית הספר - מעלה המון שאלות עומק חינוכיות ועימן דילמות יומיומיות. הצרכים שלנו והצרכים שלהם – מתנגשים או דווקא משתלבים? אנחנו רואים את התלמידים שלנו שלמים. אנחנו רואים את החיוך היפה שלהם בבוקר, כמו את הצלקות שהם סוחבים מבתי ספר קודמים. המחנכים בבית הספר מבקשים להשתלב בחייהם של התלמידים בדרך כמעט אינטימית. אנחנו נעשים לחלק מהחיים הפרטיים שלהם, קרובים למשפחות שלהם, מכירים את החברים ואת בני הזוג ובנות הזוג, יודעים עם מי הם מסתובבים, מבקשים לדבר עם הבוס בעבודה - והם במידה רבה מתבקשים להתמסר לזה, לנו, לקשר המשמעותי הזה. לתת לנו לראות אותם על אמת, כולל את

בשלושים דקות, חלק מהם לא יהיו חיוביים; אם הדרישה מהם היא להראות את עצמם למען ביטחונם, להרגיש בבית על כל מה שזה אומר - איך אנחנו מאפשרים לעצמנו לא לראות אותם בזמן כלשהו ביום דווקא בבית הספר? כן, זה בסדר (ואפילו תורם) גם לא להסתכל כל הזמן. יש שלב התפתחותי של פעוטות שבו הם מתחילים להתרחק קצת מההורים. רוב ההורים רצים מאחורי ילדם המדדה ביד פשוטה קדימה, מוכנים לכל מקרה. עם הזמן, ככל שהילד גדל, היד כבר לא מושטת, הריצה הקלה הופכת להליכה מהירה ואז להליכה בקצב רגיל ובשלב מתקדם יותר כבר שומרים רק על קשר עין עם הילד ובהמשך כבר בעיקר על קשר לב. מרחוק. הילד, מצידו, יודע שההורה מאחוריו, שומר גם ממרחק, וההורה יודע (או מקווה) שהוא עשה עבודה במידה מספקת כדי שילדו דע לעצור לפני הצומת הסואן או הצוק ֵ י החד (כמטפורה וגם באמת). זהו השלב שבו מתגבשת האחריות האישית של הילד כלפי עצמו. אצלנו, בבית הספר, התחושה שלי לפעמים היא שאנחנו עדיין בשלב של לרוץ ביד

37