קשר עין גליון 284 - ירחון ארגון המורים - דצמבר 2018

יש לי תפיסה אחת חשובה מאוד: חדר המורים, על כל היבטיו, הוא חלק חשוב של הגשר המחבר בין צורכי הצוות לצורכי התלמידים. בית ספר איננו רק התלמידים והוא בטח גם לא רק צוות המורות והמורים. התלמידים הם העיקר של בית הספר - הרי לשמם אנחנו כאן כל יום וכל רגע. אבל המורים - המורים הם הלב שלו. ומובן, שאם הלב הזה פועם לא נכון או לא בריא, הדבר הגדול והמורכב הזה כולו מתקשה לתפקד נכון. עצתי הצנועה אליכם, אלינו, המורות והמורים: היו קשובים למה שאתם צריכים בבית הספר, בדקו בכנות מה שומר עליכם ופעלו גם על פיו – רק כך יוכל בית הספר להיות המקום המיטיב ביותר לתלמידיו – והרי לשם כך נתכנסנו.

ההורים הוא מחוץ לתחום של הילדים. ולא רק שזה ברור – היא גם מעניקה ביטחון, ההפרדה הזאת. ואז חשבנו על בתיהם של התלמידים שלנו – לפעמים חדר וחצי או שניים שבהם חיה משפחה שלמה יחד. פרטיות? חדרים ומרחבים נפרדים? זו פריווילגיה. זוהי מציאות שהם לא מכירים כלל, והציפיות שלנו בנוגע להבנה וקבלה של גבולות שעבורנו הם טבעיים - עבורם הן אתגר גדול שדורש דרך ממושכת יותר. מדהים כמה שאלות עולות בעשייה החינוכית. אינסוף. אנחנו מסתובבים כסימן שאלה (גם כשלפעמים מדברים בצורת סימן קריאה בכוונה או שלא). חינוך בלי שאלה הוא לא חינוך. הצוות הוא הלב הפועם – שמרו עליו האם כאשר יש גבול פיזי יהיה בהכרח גם גבול רגשי? אין לי תשובה אחת, כמובן, אבל

ומתלמיד שעשה בחירה לא ברורה מאליה, ולצאת מגדרנו מגאווה ומאהבה. אני יכולה לספר כי זהו המרחב לשתף את חבריי וחברותיי לצוות בלבטים שלי, ממש תוך כדי תנועה, ולדייק עם צוות הכיתה שלי איך נעזור היום לתלמידה זו או אחרת או לתלמיד זה או אחר לצלוח את המשך היום שנותר. ואם כך, הרי חשוב שחדר המורים יהיה מקום סגור ומוגן, שיאפשר מרחב עופר, מנהל בית הספר בשבע השנים האחרונות, דימה (באחד הדיונים על חדר המורים) את בית הספר לבית משפחתי, מתוך אותה תפיסה פמיליארית שלנו בנוגע למעשה החינוכי כולו. שאלנו את עצמנו שאלות בנוגע לגבולות בתוך הבית. היו שסיפרו שמבחינתם ברור שחדר לשיחה בטוחה של המבוגרים. מחשבות לחוד ומציאות לחוד

כשהחלטנו על חדר מורים סגור, מחוץ למבנה המרכזי של בית הספר, למעשה החלטנו לרגע לא לראות.

39