קשר עין גליון 299 - ירחון ארגון המורים ספטמבר-אוקטובר 2020

מערכת הצורות וכד'). ברור לכול שאי אפשר לבנות ארמון רב תפארת ללא אבני הבניין וללא התאמה בין החומרים השונים (למשל, אבני לגו אינן צריכות מלט כדי להתחבר זו לזו). וכאן ניתן לשקף את יחסי הגומלין בין הלשון לבין ההבנה וההבעה: אם אדם אינו מכיר את המבנה של המילים, הוא לא יוכל להבין את משמעותן בקלות – והסיכוי שהוא יבין את השיח השלם (טקסט, שיחה, תחום לימודים) הולך ופוחת. דובר אשר יודע את הכללים המבניים של השפה אף יכול להתנסח ברהיטות, הן בעל פה הן בכתב – וזהו כרטיס ביקור ראשון במעלה לתקשורת טובה עם הסביבה. מכאן שכל הנלמד חשוב – ולא רק למבחן, אלא לחיים כדובר משכיל. אני נוהג לפתוח כל נושא לימוד חדש בדיאלוג ביני לבין הכיתה, על המוכר והידוע בנוגע לאותו נושא, וככל שתלמידים נוטים יותר להשתתף בו – כך יכולת ההבעה שלהם בעל פה משתפרת. בחלק מהשיעורים העוסקים במאמר הטיעון וברכיביו בפרט, וברטוריקה ובחקר השיח בכלל, מתקיים דו שיח בין תלמיד לביני (או בין שני תלמידים בבימוי שלי), ושאר תלמידי הכיתה ממלאים תפקיד חשוב מאין כמותו: ברובד הגלוי הם שופטים את המקרה – הם קובעים מי צודק, מהי הסיבה לטעותו של הצד הטועה, כיצד ניתן למנוע טעות זו – או לחלופין, מה היה חסר כדי להבין מקרה לא מובן/ לא מפוענח, וכאן, בעצם, נחשף הרובד הסמוי: הם חוקרים שיח! הכותב כקורא והקורא ככותב בכל תהליך כתיבה המתנהל בכיתה כל כותב הוא הקורא הראשון של עצמו, ובהכשרה הקצרה שהתלמידים עוברים הם לומדים להאיר הארות, לתהות, לתעות (וכן, גם לטעות – בדרך ההוראה הזאת ללא טעויות מבוקרות אין כל יכולת להגיע לשלמות) ולתקן. התלמידים יכולים לבחור בעצמם את תבנית הכתיבה, מתוך מגוון תבניות (לפי כללי השיח הקפדניים של כל אחת מסוגות הטקסטים), אך הם נוכחים לדעת כי לאמת יש אלף פנים, וקיימים אין

לימודי מתוך המוכר והידוע. בשלב זה הלמידה היא דדוקטיבית (מהכלל אל הפרט). בהמשך, כאשר תלמידיי כבר מצוידים בכל כלי העבודה הנדרשים לחקר נושא מסוים – הכרת כללי העבודה והדקדוק הנוגעים לחקר הנושא (למשל, כללים של פעלים מורכבים, מבנים תחביריים מורכבים ואף צורות בעלות מושא חבור, וכן מקרים נדירים ביותר) – אני מתיר להם לפתור שאלות בעצמם, ואף מתיר להם להתנסות בשטח המחקר (בבקרה מלאה שלי) ובהסקת מסקנות בדבר תחולתם של כללי הדקדוק, התחביר והשיח שהקניתי להם בשלב הלמידה הדדוקטיבית. ההנחיה שלי, כמורה, בשלב זה נעשית בדרך של שאלות – ולא בדרך של מתן תשובות. לבסוף מתרחש רב שיח שתכליתו היא למידה משותפת בנוגע לנושא הנחקר, ובו חשוב לי לתת מקום להבעת דעה לכלל התלמידים; יש תלמידים שלומדים היטב לא בדרך המבחן דווקא, אלא בדרך המחקר – כל תלמיד הוא סקרן מעצם היותו ספקן, ולכן יש לעורר בו את יצר הסקרנות והחקרנות, קל וחומר כלפי שפת אימו. מותר לשאול שאלות המערערות את המוכר והידוע. תפקידי כאן הוא לעודד לחקור, ולא לוותר עד להגעת התלמיד לתשובה הסופית הנכונה. בשלב זה, מן הסתם, הלמידה היא למידה אינדוקטיבית (מן הפרט אל הכלל). בלשנות מבנית-פדגוגית בחטיבת הביניים ובתיכון – מרמת ההגה ועד לרמת השיח "למה אני צריך את זה?" שואלים אותי תלמידים חדשות לבקרים, והכוונה היא לנושאים הלשוניים גרידא (תחביר,

יר בע

ת

25