קשר עין גליון 300 - ירחון ארגון המורים נובמבר-דצמבר 2020

299 תגובה למאמר ״הצעה להתמודדות חינוכית עם האלימות כלפי נשים״ מאת ד״ר משה גרנות, מגיליון

מורה לביולוגיה, ביה"ס הישראלי-צרפתי מקווה ישראל ע"ש מרסל ולוסט דרהי; | ד"ר שרי וייס מנהלת אזור חולון בתוכנית "סודקות את תקרת הזכוכית" של כי"ח

להביא בחשבון הבדלים אישיים ולא הבדלים מגדריים ולחתור לשוויון

ב תגובתי אני מבקשת להתייחס להצעה של ד"ר גרנות להתמודד עם האלימות נגד נשים על ידי חינוך סטראוטיפי של בנים ובנות, דבר הסותר את מהות החינוך העכשווי. המושג אישה הוא הגדרה תרבותית חברתית, שאינה חופפת XX תמיד לנקביות ביולוגית (המאופיינת גנטית על ידי כרומוזומי ואברי מין נקביים), ומתייחסת להתנהגות ומאפיינים תרבותיים. לפיכך, הדוגמאות של מיני חיות בטבע, המובאות במאמר, אינן יכולות לתת הסבר תרבותי לקיומה או להעדרה של אלימות בקרב גברים (וממילא ההשוואה אינה רלוונטית לצורך חשיבה על התמודדות חינוכית עם בעיית האלימות בקרב בני האדם, שכן אין באפשרותנו באמת לחנך את החיות - נסו לחנך אריה...). בניגוד להתנהגות אריה ופינגווין, נגד ההסללה הסטראוטיפית החברתית של התנהגות גברים ונשים צריך ואפשר לחנך בני אדם. כל המחקרים האחרונים בנושא הראו שתהליך החיברות המשמר את הדגשת ההבדלים בין נשים לגברים עדיין שולט בחברה. הוא מדגיש את חוסר השוויון המגדרי, את מעמדן הנחות של הנשים, תורם להתייחסות אל הנשים כאל אובייקט, להגבלת צעדיהן, להמשך שליטה על חייהן, ותורם להגברת האלימות של גברים - בעיקר, וברוב המקרים כלפי נשים (ר' "אלימות נגד נשים - תמצית ורעיונות להפעלה", משרד החינוך, היחידה לשוויון בין המינים). החינוך, על פי מאמרו של ד"ר גרנות, עלול לתרום לשימור חוסר השוויון ולהשארת נשים במקומן ה"טבעי" - מופרות, מתרבות, מיניקות, וכמובן, עוסקות במקצוע "נשי" - חינוך. אני מסכימה עם ד"ר גרנות שחינוך הוא מקצוע חשוב, חיובי וחיוני לחברה, והייתי שמחה למצוא בו מספר רב יותר של גברים, כמו שהייתי רוצה למצוא מספר רב יותר של נשים ב"מקצועות גבריים": טייסות, למשל, מפקדות טנקים, בנאיות, מכונאיות - ולמה לעצור שם? גם מהנדסות, פיזיקאיות ונשיי הייטק, למרות שמדובר, על פי ד"ר גרנות, במקומם ה"טבעי" של הגברים - לוחמים, אבירים, מגינים, ובייחוד, לפי קו המחשבה העולה מן המאמר, בעלי מקצועות משתלמים כלכלית, שמאפשרים להם להיות עצמאיים ובעלי מעמד וכוח (במקרה הזה, כוח חברתי ולאו דווקא כוח פיזי). ולכן יש בהחלט מקום להתפאר בכך שנשים מצליחות לסיים קורס טיס למרות חסמים. "סדיקה של תקרות זכוכית" מאפשרת לנשים לקבל מעמד חברתי גבוה ושווה לזה של גברים, דבר שיקטין כל סוג של אלימות נגדן.

ואולם מהכתבה של ד"ר גרנות עולה כי הוא אינו מאמין בשוויון. לדעתו, "כל דרך אחרת שניסתה האנושות המודרנית ה'שוויונית' נכשלה", והמסקנה שלו היא כי יש לחזור אחורה, לבטל את ההישגים של התנועה הפמיניסטית, להפוך את "תקרות הזכוכית" לבלתי שבירות, להשאיר את הנשים במקומן המוחלש ו"להטיף לאדיבות מופלגת ולאבירות כלפי נשים". ד"ר גרנות כותב עוד: "כל מדינה המגבילה את חופש האישה (בלבוש, בעיסוק, בתנועה, בהתאגדות ובשלטון) היא לעולם מדינה מפגרת, ועל הרוב ההצטיינות היחידה שלה היא בהפצת טרור". אבל בהקשר הזה יש לציין שגם בישראל, כמו במדינות מערביות אחרות, עדיין יש הגבלות על חופש האישה בתחומים שהוא ציין: לבוש האישה נתון למגבלות ולבחינה מדוקדקת. ראיית הלבוש הנשי כדבר המזמין אונס נבחנת תדיר בכלי התקשורת, במשטרה ובבתי משפט. דוגמה אחת לכך היא ההתעסקות הלא-שוויונית במכנסיים הקצרים של תלמידות. דוגמאות להגבלת חופש העיסוק של האישה בישראל (ובעולם מזה 70%- המערבי בכלל) הן רבות. שכרה של האישה הוא רק כ של הגבר. מספר המנהלות במשק הוא נמוך מאוד. עיסוקים הנחשבים "נשיים", כמו חינוך, עבודה סוציאלית, סיעוד - לא משתלמים מבחינה תעסוקתית גם היום. היבט נוסף של המגבלות, שנשים נאלצות לחוות, נוגע לתנועה במרחב הציבורי. פעמים רבות אנו, הנשים, "מצמצמות את עצמנו" - לדוגמה, בישיבה באוטובוס, בהליכה לבד בשעה מאוחרת, או בישיבה מול כוס שעלינו לשמור עליה מפני סם אונס בבר. אומנם יש לנו זכות הצבעה, אך מספר הנשים בממשלת ישראל שרים). 34 (מתוך 8 נכון להיום הוא "האדם המדעי" שד"ר גרנות קושר לו כתרים, בניגוד ל"אדם המיתי", לא תמיד הוא זה שמתאפיין באמפתיה ובהתנהגות הומניסטית. "האדם המדעי" יכול להיות גם מהנדס החשמל שכמעט רצח את אשתו, הרופא שהצליח לרצוח את אשתו, העובד הסוציאלי שרצח דוגמאות כאלו בשנה. 20 את אשתו, בסביבות בתואר "אדם מדעי" יכולים לזכות גם מי שנקראים "מלח הארץ" ו"בני טובים" העומדים בתור לאנוס באילת או בקפריסין, או מטרידים מינית אחת מתוך אחת. מה באמת צריך לעשות? לחנוך לנער ולנערה על פי דרכם. להביא בחשבון הבדלים אישיים - אך לא הבדלים מגדריים, ותמיד לחתור לשוויון.

55