קשר עין גליון 302 - ירחון ארגון המורים מרץ-אפריל 2021

מחנך ומורה להיסטוריה בבית הספר הרב תחומי עמל ליידי דייויס בתל אביב | ד"ר אלון יונתן דואניאס

מחנך בימי קורונה

סיכום חצי שנת חינוך ראשונה מנקודת מבטו 2021 של מורה ומחנך בישראל בשנת

א תם בטח שואלים את עצמכם, מי זה, ומה הוא רוצה? הרי אנחנו כבר יודעים הכול, מגפת קורונה, המורים בחזית, המצב לא פשוט, השנה מורכבת לתלמידים, להורים וכן כן גם למורים - והכול נכון, כמובן. אז במה הוא יחדש לנו בכל זאת. אז זהו, שכנראה לא אחדש יותר מדי, אבל אני מבטיח לנסות לעניין אתכם. בחיבור קצר זה בכוונתי לחשוף לפניכם את חוויותיי כמחנך בישראל בשנתי הראשונה. , מחנך כיתה י' ומורה להיסטוריה 31 ובכן, שמי אלון, אני בן בבית הספר הרב תחומי עמל ליידי דייויס בתל אביב (אגב, בית ספר מעולה, ולא, אני לא מקדם תוכן שיווקי). בהשכלתי אני דוקטור ללימודי המזרח התיכון והיסטוריה. ולחינוך הגעתי לגמרי במקרה - ואולי לא. האם ידעתי שאהיה מורה בתיכון? התשובה הקצרה היא לא. האם התכוונתי ללמד? בהחלט כן! השלמתי דוקטורט באוניברסיטת בר-אילן, בלימודי המזרח התיכון, במטרה ללמד את התחום באקדמיה. המומחיות שלי היא בענייני טורקיה, נושא שמדי פעם אני מזכיר בשיעורי היסטוריה. וכן, יש לי גם תעודת הוראה מסמינר הקיבוצים. למה אני מורה ומחנך בישראל? בגלל הכסף כמובן! ברור לכם שאני צוחק, השכר לא בשמיים, אבל הבחירה להיות מורה היא, חד משמעית, כי אני אוהב את זה. אין מקצוע מעניין יותר מחינוך. ותכף תבינו בדיוק למה. המחצית הראשונה של שנת הלימודים תשפ"א זה עתה הגיעה לסיומה, התעודות חולקו, התלמידים בחופשת פורים, ועכשיו אני, אלון, עבדכם הנאמן (בכל זאת מושפע מהעולם 7' הידוע כסולטן של אימפריית י הטורקי-עות'מאני של הסולטנים), התפניתי לשבת ולכתוב את מעללי בית הספר.

השנה שעברה, שנת תש"ף, הייתה השנה הראשונה שבה עבדתי כמורה בבית ספר. את השיעור הראשון שלי כנראה לא אשכח לעולם, וכשאני אומר "השיעור שלי", אני לא מתכוון לשיעור שלימדתי אלא לזה שלמדתי מהתלמידים באותה שעת מערכת. זה היה יום שלישי. הגעתי לבית הספר, חיוכים מכל עבר. שם פגשתי את סגנית מנהלת בית הספר, דמות מרשימה לכל הדעות. היא ליוותה אותי לכיתה במטרה להודיע הודעה לתלמידים, וזו הפעם הראשונה שאני עומד מול כיתה של בני נוער (כיתה י"א). הכיתה רעשה, התלמידים צחקקו והסתובבו. מבט אחד מהסגנית הספיק, הכיתה השתתקה. יתרה מכך, התלמידים התחילו ליישר את השולחנות. אמרתי לעצמי, "וואו, זה חינוך!" כולם אומרים הנוער של היום הוא לא הנוער של שנים, לא זכרתי 12 פעם, אבל אפילו אני, שסיימתי תיכון לפני כזאת משמעת, ולא כי אני לא זוכר, זה פשוט לא היה. הסגנית יצאה, ואתם בטח מתארים לעצמכם מה קרה. עשו לי בית ספר, זה מה שקרה. על אף הקשיים נהניתי ללמד, והשתפרתי, אפילו מאוד, הייתי אומר. מורה חייב לדעת לפרגן לעצמו, זה הכרחי במקצוע הזה. השיעורים היו מעניינים, והתלמידים... הם פשוט תלמידים, הם עדיין ילדים ואין לצפות מהם להתנהג כמבוגרים. אבל מה שנכון נכון, החינוך מתחיל בבית. הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא ששיתוף פעולה של מורים והורים הוא המפתח להצלחת החינוך, חד משמעית. אין הדבר אומר שעל המורים לאפשר להורים להתערב בתהליכים החינוכיים שהם מנהיגים במסגרת הבית-ספרית, אלא שעליהם, ההורים, לתמוך במורים. הורים

64