גבורות - סיפורי החיים של בני ה 80 - מועצה אזורית מטה אשר עמותת הותיק גליל מערבי
צעדים ראשונים בקיבוץ אפק הגעתי לקיבוץ אפק בזכות היכרות מוקדמת של אבי עם אבא של יוחנן, חבר קיבוץ שהכיר אותו עוד מארגנטינה. בנמל חיכו לי שני אנשים שלא הכרתי אישית, רק שמעתי עליהם מאבי. אבא של יוחנן הסתכל עליי ואמר מיד שאני דומה לאבי וכך זיהה אותי. משם נסעתי במונית עם שתי נשים נוספות לכיוון כפר מסריק. במהלך הנסיעה חששתי מעט, הרגשתי בודדה. אישה מבוגרת שנסעה איתי הזמינה אותי לבוא איתה לכפר מסריק, אך סירבתי כי היו לי כבר מכרים באפק. עם הגעתי לקיבוץ נכנסתי ישר למגורים. בבוקר נכנסה אחראית העבודה לחדר וקראה לנו להתחיל לעבוד. לא היו לי בגדים מתאימים, אך יצאתי לעבוד בכל זאת עם מה שהיה לי. לאחר סיום העבודה לקחו אותי לאחת הנשים בקיבוץ כדי שתביא לי בגדים. כשהיא ראתה אותי אמרה: “השם ישמור, איך את נראית”, והביאה לי בגדים מתאימים. אהבה, משפחה וחינוך בקיבוץ בקיבוץ הכרתי את בעלי, ונישאנו חצי שנה לאחר שעליתי לארץ. נולדו לנו ארבעה ילדים, ובהם זוג תאומים. הקושי הגדול ביותר עבורי היה מסגרת הלינה המשותפת. היה לי קשה מאוד לשלוח את הילדים לבית הילדים ולראות אותם רק שעתיים ביום. הפריע לי שילדיי לא חגגו איתי חגים ושבתות. כאשר ועדת החגים החליטה שהילדים לא יבואו לסדר פסח, היה לי קשה במיוחד. החלטתי לחגוג עם ילדיי לבד בבית. בעלי, שהיה חבר במקהלת הקיבוץ, הלך לשיר בסדר הקיבוצי ולאחר מכן הצטרף אלינו בבית. לאורך השנים התווכחתי לא מעט עם חברי הקיבוץ על נושאי חינוך. ביקשתי שלא ישבצו אותי לעבודה בבית הילדים, משום שרציתי לגדל את ילדיי בעצמי ולא את ילדי הקהילה. דעותיי השונות לא תמיד התקבלו, ולעיתים הרגשתי חריגה בנוף הקיבוצי. קשר למולדת . במשך השנים שמרתי על קשר 1989 את ביקורי האחרון בארגנטינה ערכתי בשנת הדוק עם המשפחה. כתבתי מכתבים כמעט מדי יום, ובכל מכתב ציינתי יום ושעה מדויקים שבהם אתקשר, כדי שיחכו לי. אחת לשלושה שבועות הייתי מתקשרת
מטלפון ציבורי בקיבוץ. שיחות יקרות, אך חשובות מאוד. מבין ילדיי ונכדיי, בת אחת יודעת ספרדית – וגם כל נכדיי.
מסר לדור הצעיר תעריכו את העובדה שאתם גדלים בבית עם ההורים. זה לא מובן מאליו.
- 19 –
Made with FlippingBook flipbook maker