גבורות - סיפורי החיים של בני ה 80 - מועצה אזורית מטה אשר עמותת הותיק גליל מערבי

אחרי מספר שנים במעברה, עברנו לבית אבן במושבה הגרמנית בירושלים ברחוב 'דור . כשהגענו לבית לראשונה ופתחנו את הלול הישן שבחצר עדיין היו בהם 5 ודורשיו' בגדים עם צלבי קרס ואיקוניות (צלמיות נוצריות). לא סתם קראו לשכונה המושבה הגרמנית. לימים כתבתי ספר זיכרונות על החיים העשירים ברחוב במושבה. בבית הייתה חצר מלאה בנרקיסים. הילדות שלי הייתה קסומה ועם הגיל עלו המטלות והאחריות: חלוקת חלב עם אבא, עבודה במשתלה של מאיר מהעלייה השנייה והכל תוך שאני מתעקשת ללמוד בתיכון ולא להישלח לעבוד ולהסתפק בלימודי ערב. בבית ספר הייתי מתיישבת ומאיירת ומציירת. השתתפתי גם בחוג דאייה בגדנ"ע אוויר במסגרת התיכון. סיימתי את התיכון בבית החינוך והתגייסתי. רציתי להיות טייסת אבל, בראיון לצבא אמרו לי שאין מצב, ועם כל הכבוד לרצון ולחלום שובצתי להיות ממ"כפית. בטירונות הגעתי לשבועיים עבודה בקיבוץ גשר הזיו, כאן פגשתי את מקס ובין קורסי מ"כיות שהעברתי, תוך זמן קצר החלטנו להתחתן. היה דמיון מסוים בין החיים הקהילתיים במעברה ובמושבה לקהילה בקיבוץ. משפחה גדולה לא הייתה זרה לי וככה זה היה בקיבוץ. התרבות והשירה והערבות והכבוד היו חלק ממה שקיבלתי בבית, והקיבוץ היה המשך ברור וטבעי. באחד המכתבים הראשונים כתב לי מקס בואי תיקברי בקיבוץ (כעולה חדש התבלבל בין תבקרי וכנראה גם אקבר בקיבוץ. 80 לתיקברי) והנה באתי...כיום בת בשנים הראשונות בקיבוץ ולפני היותי חברה יצאתי ללמוד. לא הייתי סגורה על נושא הלימודים וניגשתי למשה כרם, מזכיר הקיבוץ באותו זמן, והוא אמר לי שחסרים בקיבוץ מורים לתנ"ך. הוספתי לתנ"ך גיאוגרפיה, תחום שעניין אותי, וכך עשיתי תואר ראשון ותעודת הוראה בשני החוגים. אחרי כמה שנים נולדו לנו דביר ונימי, ובין לבין למדתי בבית הספר לציור "קלישר" של מרגושילסקי. ישנתי אצל בת דודתי רחל חדד בבת ים וזה היה כאילו להיות ממש בבית. יצאנו לשליחות לתנועה הרפורמית בניו יורק ארה"ב .שם התמחיתי 1974 בשנת ואמאייל YMCA בנושאי אומנות שונים. קרמיקה פיסול וקדרות. ויטראז', אריגה ב- (שלמדתי בכנסייה בניו יורק). אני מביטה אחורה על התקופה בניו יורק; זאת הייתה תקופה בה הקרמיקה יצאה מגבולות המלאכה והפכה לאומנות. הדגש עבר מהכלי המושלם אל התהליך, המחווה, הגוף, עם פתיחות לחומר הגולמי, לשבריריות ולאי־ סימטריה. ההשפעה של הזן והאסתטיקה היפנית, יחד עם רוח פמיניסטית של הקרמיקאיות ונשות הרוח סביבי דינה ופיליס ואחרות, גרמה לנו לחזק את קולנו בניו יורק המשתחררת. היה גם קושי. לראשונה מיכאל (מקס) דיבר ברוח התקופה על נישואים פתוחים והיו גם ערבי חילופי זוגות ולי כל זה היה זר ומנוכר וחצה גבולות שהיו טבועים בי.

- 34 –