גבורות - סיפורי החיים של בני ה 80 - מועצה אזורית מטה אשר עמותת הותיק גליל מערבי
איטה אילת / כפר מסריק
רק על עצמי לספר ידעתי: הגעתי לגבורות - בת שמונים זה עניין רציני ביותר - אז עכשיו, מעבר לשמחה שהגעתי לגיל על שתי רגליים וראש זוכר ופתוח - עכשיו צריך לספר קצת על עצמי לחוברת בני השמונים. ההורים שלי הם ממייסדי קיבוץ עין המפרץ, אבל אני משום מה נולדתי בבית היולדות ברחובות, כי שם לפי סיפורי אמא שלי, המיילד היה בן עיר שלה. (בני עיר אצל הפולנים זה ממש קרבה ראשונה) כשהייתי בת שש, אחרי השלג הגדול, ההורים עזבו לרמת גן. (למה? זה כבר לסיפור אחר) אנחנו שלושה אחים - הגדול (מבוגר ממני שנים) והאח השלישי צעיר ממני בשנתיים. ברמת גן (הפועלית) למדתי בבית 10 ב ספר עממי "תל גנים" הייתי תלמידה טובה, למדתי ריקוד, ניגנתי קצת על פסנתר אבל בעיקר הייתי ב"שומר הצעיר" קן רמת-גן. כמובן, הכי הרבה ביליתי במשחקי רחוב עם חברים בשכונה. הכל היה כל כך צנוע בלי כל העושר והיכולות של היום. , אחרי בת-מצווה (עוגיות, עוגות, מיץ תפוזים וילדי הכיתה), בא לי 12 כשהייתי בת רעיון: אני חוזרת לקיבוץ! ואכן כך היה - ההורים לא סרבו (סמכו עלי) ואני חזרתי לעין המפרץ לקבוצתי מאז – ישר למוסד החינוכי "נעמן". התחלנו בכיתה ז' שש שנות מוסד חינוכי, שנים מלאות פעילות חברתית, תנועתית וגם לימודית. בכיתה ח' התחברנו - ילדי עין המפרץ עם ילדי כפר מסריק - לשתי קבוצות מעורבות. בסוף י''ב, אחרי הצגת הסיום, חזרנו לקיבוצים שלנו וגרנו בשכונת צריפים. התחלנו לסלול לעצמנו דרך. אני יצאתי לשנת י''ג שנה נהדרת: הדרכה בקן "השומר הצעיר"
- 73 –
Made with FlippingBook flipbook maker