זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן
והייתה עשויה מבד בטיסט שוויצרי, שהובא מחו”ל. חתני המיועד הגיע לאסוף אותי חנוט בחליפה כחולה ועניבה תואמת, ויחד יצאנו לאולם החתונות בבית “בני ברית” ברחוב קפלן בתל אביב.
עיקר גאוותה של אמי היה על כך שיכלה להרשות לעצמה לחתן אותי במקום מכובד וראוי, ולא באחד האולמות ששכנו באיזורי המוסכים, כפי שהיה מקובל אז. זכינו לחתונת “רבע עוף” לפי הספר, עשירה ומרשימה, שלא היה בה רמז לצער או למחסור. עבורה היה זה ניצחון מתוך תחושת האחריות הכבדה שנשאה על כתפיה כאלמנה. אל החופה עתירת הפרחים ליוו אותי נשות המשפחה. כללי הטקס הדתי מחייבים שאת החתן והכלה ילוו זוגות נשואים. על כן ליוותה אותי לוטה אמו של גדעון, ורדה אשת אחי ואמי הצטרפה למרות חסרונו של אבי. את גדעון ליוו אביו ריכרד ואחי. כסמל לנפילת החומות והמחיצות ביננו ולבניית בית לאלוהים, “השוכן בשבעת הרקיעים” סובבתי את חתני שבע פעמים. החלפנו טבעות, הכוס נשברה במזל טוב, ברכות ומזמורים הושרו והנה אנחנו זוג נשוי. רקדנו ושמחנו וחזרנו לדירתנו הקטנה ברמת אביב. האתגר הראשון המשמעותי עבורי בחיי הנישואים היה הכנת ארוחת הצהריים. לא ידעתי לבשל כלל, ועד לאותו יום הוכנו כל ארוחותיי בידי אמי וסבתי. את הארוחה ליום הראשון הכנתי בעזרת סבתי יום לפני החתונה. מאז ראיתי בכך את האחריות והמשימה שלי, ומידי יום, בתום ארוחת הצהריים, ירדתי לטלפון הציבורי הסמוך לדווח לאמא ולסבתא שעמדתי באתגר. למזלי ולמזלה של משפחתי השתפרתי בתחום זה במהלך השנים.
65
1875
1900
1925
1950
1975
2000
2025
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online