זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן
בתחילת חיי נישואינו היינו כשני תלמידים החוזרים בסוף היום לביתם המשותף. ממרום גילי, היום – כשאני מסתכלת על נכדי גלעד בן שיצא מהבית לשנת שירות, 18 ה אני מבינה שהיינו עוד פחות בוגרים ממנו. עוד לא נשאנו עלינו את נטל האחריות והזוגיות ורבנו על כל שטות.
נדרשו שנים ארוכות, הרבה דמעות וכאבי לב עד שהתאמנו את גלגלי השיניים של כל אחד מאיתנו, כדי להסתובב בהרמוניה ללא היתקלויות וחיכוכים. לא כל חברינו היו בעלי דירה, וכבני המזל הפכנו את ביתנו למקום מפגש לחברים. בשעות הערב נהגנו לשבת יחד ולצפות בטלוויזיה ובמוצאי השבת הייתה עליה לרגל אלינו לצפות בערוץ האחד שהוקרן על המסך הקטן. כולנו נהנינו מתוכנית המתח “איירונסייד” - שהיה בלש עב גוף שעסק בפתרון תעלומות כשהוא ישוב על כיסא גלגלים. אז גם למדתי להכין כיבוד בסיסי, ובסוף הערב מיהרתי אל הטלפון הציבורי לשוחח עם סבתי ולהסביר לה את פתרון התעלומה של איירונסייד. גדעון ואני המשכנו בלימודינו באוניברסיטת תל אביב. גדעון סיים תואר ראשון במחלקה למתמטיקה ופיסיקה ואני סיימתי את בית הספר לעבודה סוציאלית והחוג לסוציולוגיה. לימים המשכנו בלימודינו וסיימנו תואר שני – כל אחד בתחומו. במהלך הלימודים עבד גדעון בחצי משרה במעבדה באוניברסיטה ואני עבדתי כמזכירה באחד המשרדים. כסף זה שימש למחייתנו. מידי יום שישי נסענו לבקר את הורינו וכיוון שלא היה לנו רכב, חזרנו במונית כשאנחנו מצוידים בסל מלא בקופסאות אוכל שהכינה אמי. אמו של
66
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online