פנינה רוזנטל

דרוהיצין כ. סיוון תרפ"ה

מחשבות והרהורים אודות...

יקירתי, כך כ"ד שעות עברו מהעת (שכתבתי) שרשמתי את המחשבות הראשונות והנה חש אנכי נחיצות להביע עוד הפעם את מחשבותיי. כמדומני, שהנחיצות הזו באה מתוך חפץ חזק לדבר עמך, .... פה אל פה, פנים אל פנים, בלי עדים, בלי משגיחים, ושנהיה חופשים בדברינו. אבל משום שאת טרודה, משום שאת מסובבה תמיד רעים, קרובים הבאים להשתעשע עמך בימים האחרונים לשהותך פה, אז אני שופך לכל הפחות את שיחי על הנייר ומתאר אני לעצמי, שאני מדבר עמך. או אולי יגיעו הדברים האלה אליך במשך הזמן. כן, אני חפץ לדבר עמך או אולי אני טועה, אני חפץ רק לבלות בחברתך לחוש את קירבתך בכל חמשת חושי, לאחוז את ידיך בתוך ידי ולחשוב ולחלום. יקירתי, כל כך הרבה אני חושב אודותיך עדשעודף המחשבות נטפו החוצה בתור מילים על הניר, אבל עתה רואה אני כי אין לי מה לכתוב לכן באתי לידי מסקנה, כי לא בסדר חשבתי אודותיך, כ"א תמונתך רוחפת תמיד לנגד עיני והיא היא המזכירה אותי תמיד, כי יש בעולם עלמה טובת מראה טובת לב, המשפיעה עלי כגשם נדיבות עלי אדמה יבשה. יקירתי, כמדומני, שאת יודעת את רוחי ומהלך נפשי: אביר לב אני, או איש שלו עצבים נרגשים, היכול בלי (רגש) התרגשות להביט על התמונה היותר נוראה. אם, למשל, תאמרי לי, "חביבי לך לעזאזל, אינני חפץ לדעת אותך ואת אהבתך", אז לא אבכה לא איילל משתדל להרגיע את רוחי. ובכל זאת כשרואה אני לפעמים את עתידי בלעדיך אז מאוס עלי העולם. אני אינני מתאר לי חיים בלי מטרה. הרי סוף כל סוף צריך קודם לדעת, למה הוא חי. תהיה המטרה טיפשית, שלא כדאי בעדה לחיות ולסבול, אבל מטרה צריכה להיות. ופעמים רבות אני חושב, שאנו היהודים הננו בנוגע לזה עם מאושר, יש לנו מטרה נעלה וגדולה עד מאד, החייאת העם העברי, החייאת שפת הנביאים, החייאת התרבות העברית העתיקה, שיבת בנים לגבולם וכן. ומה קטנות הן ופחותות מכך המטרות שאליהן שואפים, למשל, האנגלים אם נשווה אותן לשאיפות היהודים. אבל יש אשר יתקפני הרוח הרע , היצר הרע השורק תמיד בלב האדם ואורב לנפשו לדברים כאלה הוא מתחיל להסיתני "יהודי שוטה, אתה נבער מדעתו, אתה אומר , שאיש איננו צריך ולא כדאי לחיות כך בשבילו הוא, אלא צריך להקדיש את עצמו בעד עמו" ומי הוא העם, אם לא אנשים כמוך, אשר גם להם לא כדאי לחיות בעדם הם אלא בעד עמם ז"א בעדך ובעד עוד אנשים. והם כדאי בעד כל זה לסבול?" ואז ברגעי ייאוש אלה, בשעה שנשמתי מפרפרת בין העבר והעתיד, בין החיים והמוות, בין ההווה....., באה תמונתך לנגד עיני, לבי מתחיל לדפוק במהירות וחש אנכי כי יש לי מטרה אשר אליה צריך אני להתקרב. יכול להיות, כי טיפשית היא המטרה זהו ולא כדאי לו לאדם לסבול בעדה, אבל צריך אני, מוכרח אני,: חש אנכי כי חברתך בחיים תהיה בעדי התשלום היותר גדול, היותר נעלה.

24