סיפור חיים - סיפורו של בנימין גרוס
במחנה העבודה בסגדין עבדנו בפריקת ציוד מן הרכבות שהגיע ו לעיר. עבדנו גם בניקוי ובפינוי ההריסות באזור לאחר ההפצצות. כמו כן עסקנו בתיקון מסילות הרכבות שנפגעו מההפצצות. הצבא ההונגרי היה המעסיק שלנו. למזלנו, הקצין הבכיר שהיה ממונה עלינו היה אדם הגון . הוא אמר שמכיוון שאנחנו עובדים בעבודה פיזית קשה מגיע לנו אוכל טוב. וכך היה. קבלנו אוכל זהה לזה של החיילים ההונגרים. הוא ידע שיש בינינו דתיים ואישר לנו לקבל מצרכים ולהכין בעצמינ ו אוכל כשר. ימי ראשון היו ימי חופשה בשבילנו. עבדנו החל משעת האור עד שירד הערב ולא מעבר לכך. היו לנו מעט מאוד שומרים כי לא היה לאן לברוח. עבדנו בבגדים אזרחיים אך עם טלאי צהוב וכובע צבאי שקיבלנו מהצבא ההונגרי. העובדה שעבדנו בבגדים אזרחיים
עבור הגרמנים
לנו מאוחר יותר בזמן שברחנו.
העזר
במחנה העבודה בסגדין עם טלאי צהוב על הבגד
כש י יהוד ם מהעיר סגדין, עמדו כל ההונגרים תושבי העיר ברחוב ,שרו ליוו את עצמם בתופים ובכלי נגינה אחרים וצעקו "סוף סוף אנחנו נפטרים מהיהודים" . אני לא יודע לאן נלקחו כנראה לאושוויץ . קולות האנשים והמוסיקה הגיעו לא ו זנינו עד לאזור ה מחנה שלנו. בסגדין, הגרמנים קברו את חללי המלחמה שלהם במקום מותם ולא החזירו אותם לגרמניה. את הפצועים שלהם שיכנו ב בתי הספר בעיר שאותם הפכו לבתי חולים. יום אחד נתבקשנו להעביר ארון לבית ספר שהפך לבית חולים. חברי ליבוביץ ואנוכי הכנסנו את הארון לחדר. שנינו שרשראות כסף שקיבלנו מההורים ועליהן תליון של מגן דוד. תוך כדי העברת הארון נגלו השרשראות לעיני גרמני פצוע ששכב על אחת המיטות. הגרמני החל ל צעוק בתדהמה ובזעם: " יודה יודה " . הוא היה בטוח שלא נשארו יהודים בחיים. הוא קפץ יממ טתו כדי לקחת את אקדחו שהיה מונח על כ י סא במרחק מה ממנו אך שכח שהוא גידם ונפל על הרצפה. אנחנו הצלחנו לברוח חזרה למחנה שלנו. בסגדין עבדתי כחצי שנה או תשעה חודשים. העובדה שעבדתי באזור תחנת הרכבת הצילה אותי . באחד הימים עבדנו עד שעות מאוחרות בתחנת הרכבת. כשחזרנו התברר לנו שהעובדים במחנה הוצאו ממנו לצעדה לעבר גרמניה ונשארו רק שני שומרים שליוו את הקבוצה שלנו לעבודה . אני לא רציתי ללכת לגרמניה . החלטתי, יחד עם חברי לעבודה שחזרו אתי בלי ילה לה, שאר לישון במחנה ולברוח משם. לפנות בוקר יצאתי מהביתן שלי דרך החלון לחפש מקום שנוכל להתחבא בו. ראיתי שורות של טנקים וגרמנים שותים קפה. עברתי בין שני טנקים, הגרמנים שראו אותי לא העלו בדעתם שאני יהודי כיוון שלא היה לי טלאי צהוב , חבשתי כומתה של חייל הונג היו בטוחים שכל היהודים נלקחו מהעיר. כך באמת היה. הגעתי לאחד הבתים ודפקתי על דלת. אשה פתחה לי ואמרתי לה שאני מקבוצה של סטודנטים לרפואה שהגיעה מעיר אחרת ואנחנו רוצים לחזור לבתים שלנו אך יש כל הזמן הפצצות ואנחנו מבקשים מקום לשהות בו מספר ימים עד שנוכל להמשיך בדרכינו . את ה תושבים ה
הוציאו
ענדנו
רי
גם הםו
חלק
8
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online