סיפור חיים - סיפורו של יצחק גולדבלט

ו שעוד הי אתנו נשאר ו בקרון ומולנו עמד קצין גרמני עם מגפיים שהגיעו עד ברכיו.

כל ה

חפצים ם ה יותר

אני זוכר שהן הבריקו כל הזמן הצליף על מגפיו גומי שוט ב מגולגל. מאוחר יותר התברר לנו שזה היה מנגלה. אנחנו עמדנו בשורה הראשונה . הקצין הצביע על אבא ושאל ווי אלט " ? כלו " מר בן כמ ה אתה? ואבא אמר לו: בן 55 . הקצין, מבלי לומר מילה הצביע לכיוון מסוים אבי ו הלך לשם . הוא שאל אותי אותה שאלה והצביע לכיוון אחר. מאז לא כנראה מצחצוח קפדני הוא ו ,

מאוד,

ראיתי יותר את אבי . אמא והבנות הלכו כנראה למקום אחר. אמא וא חותי הקטנה , חני, נרצחו בגז כנראה כבר באותו יום . אחותי בינה (נלי) עברה טיפולים אצל מנגלה. שלוש אחיותי י ניצלו ו השתחררו מאושוויץ.

שלנו באושוויץ . אנשים שעמדו ליד השער אמרו " אל תדאגו מי שעובד

י זו הי תה קבלת הפני

טוב יש לו מה לאכול , הכל יסתדר ". רצו להרגיע אותנו. מצאתי את עצמי לגמרי , לבד עד אותו יום מעולם לא הייתי לבד תמיד הייתי ב מוקף משפחה שלי . המחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה לרוץ אל הגדר המחושמלת , אך חבורה של אנשים הקיפה אותי מסביב ולא נתנ לי לרוץ לגדר. לאחר מכן הלכנו ל"שוויצבאד " מקום שפשטנו את כל הבגדים שלנו. השומרים בדקו כל דבר בעל ערך שהיה ברשותנו כמו שיני זהב או מטבעות זהב. אם מצאו כאלה היכו את האנשים מכות רצח. הכל נבדק בזכוכית מגדלת ונרשם. אחר כך חיכו לנו עם י ספרי ל"דיסאינפקציה" נגד כינים ימ . ן היטהרות משרצים או מחלות. בשלוש קומות, אולי אפילו ארבע קומות, אני כבר לא זוכר. שישה או שבעה אנשים בצפיפות איומה. האחראי על הבלוק היה בעל כוח רב הוא היה ממש אלוהים בבלוק . אם מישהו ביקש ממנו משהו או ירד מהדרגש שלא ברשות הוא היה הורג אותו. הלבישו אותנו בפיז'מות דקות ו רק מהקור ששרר בצריף אפשר היה למות. מזל שהיינו צפופים מאוד וכך התחממנו . היינו ארבעה ימים בבלוק הזה. אני לא אכלתי בימים האלה. הלחם נראה לי משונה , משהו חום שנראה כמו לבנה. נתנו כיכר אחת לשישה אנשים. ביום הרביעי לשהותי בבלוק אכלתי חתיכת נקניק. מאוחר יותר נודע לי כי זה היה נקניק מבשר סוס. לאחר ימים אחדים עמדנו בתור להטבעת מספר על היד. בעודנו מחכים הגיע איש אס אס והודיע לנו לעבור למגרש המסדרים. כך נחסך ממני המספר המוט בע על היד. היינו מספר רב של אנשים מהעיר שלנו וכולנו הובלנו לרכבת ונסענו לעיר וולסברג (Walfsburg) בגרמניה, שם עבדנו במחנה ארבייטסדורף כפועלי כפייה. היו במחנה הזה גם יהודים סלוניקאים וגם שבויי מלחמה שהועסקו במפעלים שבמקום . במחנה זה היחס אלינו היה יחסית ט וב. ד על כל רגש כזה מאוחר חילקו אותנו בין "בלוקים", אלו היו צריפי עץ עצומים ובהם שורות של דרגשים

פתאום

שכבנו

5