סיפור חיים - סיפורו של שמואל וולף

בזכות האזרחות הסובייטית המשפחה שלנו נשלחה למגניטוגורסק שב חבל אורל , שנחשב מקום בטוח.

י וספה, אחותה הגדולה של אמי, ו בעלה, סרבו לקבל אזרחות סובייטית , נחשבו כאויבים בעיני הרוסים ונשלחו בקרונות בקר לקומי, אזור נידח בצפון סיביר.

ב - 1.1.1940 הגענו בקרונות משא למגניטוגורסק , רוסיה. ה רבה פליטים הגיעו איתנו ונשלחנו מייד לבית המרחץ לעבור חיטוי. אני זוכר היטב שה נשים נבדקו ע"י גברים ו ה גברים נבדקו ע"י נשים ( אולי דרך נוספת להשפלה) .

התגוררנו ברחוב Sako-Vanseti 5 במגניטוגורסק. בדירה זו, גר ו כבר איתקה וישראל, הצטרפו הדודים שייע, חנה, יוסף , ויקטור, אני, אחותי ואמי.

אבי וחלק מאחיו דאגו לבני המשפחה שנשארו במינסק מזובייצק, וקיבלו אישור מהשלטונות לשלוח חבילות עד ארבע ה קילו, פעם בחודש לפולין.

דודיי, ויקטור ויוסף , קבלו עבודה בתחנת הרכבת. העבודה הייתה קשה והיה קר מאוד. הם קבלו בגדים חמים ממולאים ב צמר גפן וגם אוכל, והיו שמחים בחלקם. לאחר זמן מה, אבי וקרובים אחרים חשבו שהמלחמה בפולין הסתיימה ואפשר לחזור הביתה. ויקטור ויוסף, כחייטים, נסעו למינסק עיר הבירה של בלארוס. אולם השלטונות לא הרשו להם להישאר במינסק ו הם עברו לעיירה קטנה סמילוביץ'. משפחתי הצטרפה אליהם לסמילוביץ, ו אמי התפרנסה מתפירת חזיות במכונת תפירה שתמיד הייתה איתה. אני זוכר שעזרתי לאמי להפוך את כתפיות החזיות

כדי שהתפרים לא יראו. הורי הצליחו להתפרנס. ויקטור ויוסף עב רו ל גרודנסק ועבדו בה כחייטים.

ביוני 1941 הגרמנים הגיעו לבלרוסיה והתחילו הפצצות כבדות גם בגרודנסק וגם בסמילוביץ'.

ויקטור , אח של אבי , הגיע לסמילוביץ' מגרודנסק כדי לעזור למשפחתנו להגיע ל תחנת הרכבת ב גרודנסק , אך כבר לא היו רכבות ולא היה מי שיכול לעזור.

נסענו בעגלות ובדרך מסמולוביץ ' שמע אבי הודעות חוזרות ונשנות ברמקולים : ” מי שיודע להחזיק רובה והיה פעם בצבא מתבקש להתנדב לצבא האדום ." אבי, לא חשב פעמיים ומיהר לעזוב ול התגייס לצבא. כל חייה אימי הזכירה בכאב את העובדה שנותרה לבדה כשאבי בצבא .

4