סיפור חיים - סיפורו של שמואל וולף

אבי , פרץ, בצבא הפולני (עומד שני משמאל)

אני ואחותי יוספה נשארנו עם אימי ו התחלנו ללכת ברגל. אמי וויקטור החזיקו לסירוגין את יוספה הקטנה על הידיים כל הדרך. הפצצות הגרמנים בגרודנסק לא פסקו וקול ן ליווה אות נו כל הדרך. חלפנו על פני העיר, הגענו למיצ' ורינסק ליד העיר מוג יליב, ש היה סובחוז, משק חקלאי ממלכתי סובי יטי, שם הפיקו כבול ששימש לחימום (כ תחליף לפחם). נשארנו שם 3 חודשים כדי להרוויח כסף. העבודה בהפקת כבול הייתה קשה , נאלצנו לעמוד במים, להוציא את הכבול מהבוץ ולייבש אותו. במהלך שלושת ה חודשים, יוספה אחותי ואני חלינו , ויקטור ואימי עבדו קשה כדי לאסוף כסף ל נסיעה ב רכבת שת י קח אותנו מזרחה. הצלחנו להגיע למוג י ליב ולהיכנס לרכבת דחוסה באנשים ה ממהרים לברוח, והגענו לבסוף לאחר תלאות ל מגניטוגורסק ביולי .1941 גרנו בביתם של איתקה וישראל. ויקטור, לא הורשה לה י שאר בעיר , מאחר ש הוא עזב את העיר בשנת .1940 בשנת 1942 חזר אבי פצוע קשה ברגלו מהמלחמה. אבי נפצע כבר בתחילת המלחמה, נותר מדמם בשדה הקרב והועבר אח"כ לבית חולים צבאי. הישרדותו של אבי השפיע ה לטובה על עתיד משפחתנו. אבי הוכר כנכה מלחמה והיה זכ אי למספר הטבות כמו קצבה ודיור. בדירה היה ת נור פחמים קטן שיצאו ממנו שיירות של ג'וקים, בחצר היו ש ירותים, ומים שאבנו מהבאר. בחורף התקשינו להגיע לבאר ולשירותים ונאלצנו להשתמש בדליים. אימי הקימה גינת ירק קטנה ליד ה בית שסיפקה לנו מעט ירקות לאכילה.

בשנת 1943 התחלתי ללכת לבית הספר בהיותי בן 10 . לא היו לנו כסף לקנות מחברות ולכן השתמשתי ב עיתונים וכתבתי בין השורות של העיתון.

5