סיפור חיים - סיפורו של יוסף רוזנפלד

סיפור חיים סיפורו של יוסף רוזנפלד

2019 , הקשיבה וכתבה : רבקה גינתון-ברנר

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

1

סיפורו של יוסף רוזנפלד , מרומניה.

"אני בעצמי לא מאמין שעברתי את כל זה"

מגולל בפנינו את קורותיו בזמן השואה,

כאשר יוסף רוזנפלד בן ה -93

בבהירות ובפרטי פרטים, הוא חוזר שוב ושוב על ה מ שפט: "אני בעצמי לא

מאמין שעברתי את כל הדברים הנוראים שעברתי!" . ואכן , קשה להאמין

איך שרד יוסף את כל הסבל, העינויים והתלאות שבאו עליו, וכדבריו:

"היתה שרשרת של ניסים מיד ההשגחה העליונה שהצילה אותי פעם

אחר פעם".

נ" ולדתי באפריל 1925 בכפר קטן בשם בוצ'ום בחבל טרנסילבניה שברומניה, קרוב לגבול

ההונגרי", כך פותח יוסף בסיפור חייו. "הורי, צבי (הרמן) ופאני רוזנפלד נולדו גם הם באזור זה,

אבי גדל בבוצ'ום ואמי בכפר סמוך. היינו חמישה ילדים, שתי בנות ושלושה בנים: פרידה,

הבכורה, משה י- שראל, אברהם, אני, יוסף, ורחל בת הזקונים. בכפר הולדתי היו רק שמונה

משפחות יהודיות. עסקנו בחקלאות, בגידול פירות – שזיפים, תפוחי - עץ ואגוזים – ייצאנו פירות

יבשים לגרמני ה . אני זוכר, אומר יוסף, שאבי נסע לגרמניה וחזר עם שקית מלאה מטבעות וב -

1933 נסע שוב לברלין אבל חזר בידיים ריקות; לאחר המלחמה ניסיתי לברר מה עלה בגו ל ר

ו דיברו יידיש והונגרית וראינו

הכספים שהשאיר אבי, כנראה, בגרמניה, אבל לא הצלחתי. בב תנ י

את עצמנו שייכים לתרבות ההונגרית (למרות שהאזור היה באותה תקופה בשטחה של רומניה).

בכפר היה בית כנסת ושוחט והקפדנו על שמירת המצוות.

שנים אחדות למדתי ב"חדר" בכפר וגם בבית ספר עממי רומני ואחר כך המשכתי ללמוד לימודי

קודש בעיירה סמו כה בשם שונקוט - מארה. בחופשות עזרתי לאבי בעבודתו. העסקנו עובדים

מקומיים שאיתם קיימנו יחסים טובים ומשפחתיים. בכלל, מוסיף יוסף ואומר, " הגויים בכפר,

רומנים במוצאם, התייחסו אלינו יפה ובמיוחד כיבדו את אבי, אולי בגלל שהיה אדם בעל חוסן

גופני, חזק מאוד, והם יראו מפנ יו, כלומר כבוד מתוך יראה ופחד".

בשנת 1940 השתנה הכל, גם במישור המשפחתי וגם באופן כללי. אביו של יוסף נפטר ממחלה

והמשפחה נקלעה לקשיים כלכליים ולחובות גדולים, והאזור כולו, צפון טרנסילבניה, עבר

לשליטת הונגריה. ההונגרים גזרו על היהודים גזרות שונות, כמו נשיאת טל אי צהוב, וב - 1942

2

נלקחו שני אחיו, משה - ישראל ואברהם, לעבודות כפייה. "עברנו ארבע שנים קשות של מצוקה

ומחסור, נאלצנו לעבוד בשבת, נשארתי הגבר היחיד בבית, אבל הנורא מכל עוד היה לפנינו", כך

ממשיך יוסף לספר.

במרץ 1944 השתלטה גרמניה הנאצית על הונגריה ובחודש מאי נשלח ו יהודי המקום לגטו,

תחילה לשונקוט - מארה ולאחר מכן לבאייה -

מארה.

"כאשר נשלחנו לגטו, אומר יוסף, רציתי לברוח, להימלט, אבל אמי, פאני, התחננה בפני שאשאר

איתה ועם שתי אחיותי "אתה הגבר במשפחה", אמרה לי, וכך עשיתי. בגטו לקחו אדם אחד מכל

משפחה ועינו אותו כדי שיגלה את מקום המחבוא של הכסף, הזהב והתכשיטים; בחקירות אלה

השתתפו שוטרים הונגרים ואנשי גסטפו. אנחנו ניצלנו מן החקירה הזאת בזכות אחד משכנינו

שהיה מקורב לשלטונות ההונגרים וסיפר להם כי משפחתנו שקועה בחובות גדולים".

בגטו שהו כשלושה שבועות וסביב תחילת הקיץ, בימים הסמוכי ם לחג השבועות, נזכר יוסף,

התחילו המשלוחים לאושוויץ.

"בלילה, כשהיינו כבר בקרון המשלוח, אמרה לי אחותי פרידה: "דע, שבארובת ה בית שלנו בכפר

מוסתרות שקיות עם כסף, זהב ותכשיטים של כל יהודי הכפר; כל שקית מסומנת בשם בעליה.

כשתחזור לכפר, אחרי שכל זה ייגמר, תחזיר לכל אחד את הרכוש השייך לו!". דברים אלה של

אחותי, נחקקו בלבי, ועוד אספר מה קרה בקשר לזה".

האחות פרידה

3

יוסף, אמו ושתי אחיותיו הגיעו לאושוויץ - בירקנאו ומיד כשירדו מן הקרון נשלחו האם והאחות

הקטנה, רחל, למשרפות. האחות הגדולה, פרי ד ה, הצליחה להישאר בחיים עד חודשיים לפני

שחרור המחנה ואולם אז, במהלך סלקציה, נשלחה על ידי מנגלה למוות. כך העידה, לאחר

המלחמה, גבריאלה, מי שעתידה להיות אשתו של יוסף, שהכירה את משפחת רוזנפלד ואת

פרידה עוד מן הבית. כשירד יוסף מן הקרון, נזכר שהשאיר שם פרוסת לחם וקפץ לקחתה

בחזרה. על מעשה זה קיבל מכות קשות במקל גומי מידיו של מנגלה; זה, שאל אותו למקצועו

ויוסף ענה במעט הגרמנית שידע כי הוא חקלאי. כך זכה להישלח לחיים. לאחר זמן מה באושוויץ,

נשלח יוסף עם עוד אלפי אסירים יהודים לוורשה כדי לפנות את הריסות הגטו. מתקופה זו של

עבודה קשה ורעב יש ליוסף זיכרונות וסיפורים רבים; הנה כמה מהם:

הוא זוכר שבמקום מסויים הוצא אדם חי, יהודי כנראה, מן הביוב, כמעט שנתיים לאחר דיכוי

המרד. יוסף איננו יודע מה קרה לו והוא משער שנרצח. יוסף מספר על גופות ועצמות של

הנספים בגטו שנמצאו בין ההריסות שהיה עליהם לפנות. הוא, כמו כל היתר, סבל מרעב, וניסה

תמיד להשיג מעט אוכל. בוורשה ראה מישהו בשם שמיל אוכל תפוחי אדמה מבושלים. סקרנותו

התעוררה ולאחר הפצרות מרובות גילה לו שמיל את סוד הבישול: ממלאים דלי בשכבות של

תפוחי אדמה (שנגנבו מן המטבח ) עם אדמה ועפר ולמעלה שופכים סיד חי! בשיטה זו ה שתמש

יוסף לאח ר זמן כשהיה במחנה דכאו. גם יוסף הסתכן בהתגנבות למטבח כדי להשיג כמה תפוחי

אדמה.

עד היום הוא אסיר תודה ליהודי בשם דיקר שהיה אחראי על הצריף שבו גרו, שלא גילה לגרמנים

על מעשי ההתגנבות שלו. אומר יוסף: "אני חב לו את חיי ואילו הייתי מוצא אותו הייתי מ נשק את

ידיו ורגליו". גם בזמנים ה קשים הללו ניסה יוסף לעזור לאחרים. הוא מספר איך נתן כמה מתפוחי

האדמה שגנב לאדם שהכיר, שוחט, וזה הבטיח לו לרקוד בחתונתו, אבל לא שרד ולא זכו לכך.

יוסף נזכר גם ביחס טוב שגילה כלפיו אחד ממנהלי העבודה הפולנים. יוסף מצא חולצות בין

תמורתן. ואולם, רבים יותר

אותו מנהל עבודה פולני שילם לו כמה

ההריסות שפינה ו ,

זלוטי

הסיפורים על מעשי אכזריות, עינויים והרג שביצעו ה ג רמנים באסירים היהודים. מתוך אלפי

היהודים שנשלחו לעבודות בגטו ההרוס נשארו בחיים רק כמה מאות , ויוסף ביניהם. את

הנשארים בחיים התחי לו הגרמנים להוליך לכיוון מחנה דכאו בגרמניה, תחילה ברגל ואחר כך

בקרונות. במהלך צעדת המוות לדכאו נתקף יוסף צימאון נורא והעז לבקש מעט מים, תמורת

תשלום, מאיש ה - ס.ס. שליווה אותם. לשאלתו, כמה כסף יש לו השיב יוסף: 730 זלוטי. איש ה -

ס.ס. לקח את הכסף, ציווה על יוסף לצעוד קדימה ולא נתן לו אפילו טיפת מים. בהמשך מספר

יוסף על מאורע מופלא שקרה להם. באחד השדות, לצד הדרך, חפרו באדמה עם כפות המרק

4

הפשוטות שהיו בידיהם, ולאחר חפירה קצרה מצאו מים. אחד מאנשי ה - ס.ס. שראה את הדבר

הגיב באומרו: "כנראה שיש ליהודים אלוקים בשמים!".

זמן דחסו אותם הגרמנים בקרונות, 130 איש בקרון אחד, ונתנו להם שימורי בשר

לאחר

מקולקלים . רבים אכלו ומתו. יוסף אכל חצי קופסה ושוב, בדרך נס, נשאר בחיים. במשך הנסיעה

בקרון נפצע יוסף בידו והפצע נזדהם. כשהגיעו לדכאו הושלך על הקרקע וכבר ר צו להעמיס אותו

על עגלת המתים; ו אולם אז נשאל ביידיש: "אתה חי?" והוא פקח את עיניו, וכך ניצל. " שוב, אומר

יוסף, קרה לי נס!". שרשרת הניסים לא פסקה; כתוצאה מהפצע המזוהם קיבל יוסף חום גבוה

וכל הזרוע התנפחה. הוא סבל מהזיות וכבר היה מוכן למות, אבל אז, שוב בדרך נס ופלא, שמע

מישהו קורא ואומר: "מה עשיתם לבחור הזה?" (אולי היה זה אדם מ"הצלב האדום", משער

יוסף). הוא נלקח למרפאה לטיפול ולמחרת מצא עצמו אחרי ניתוח בידו. כשהבריא, נשלח יוסף

לעבודת פרך בתיקון פסי רכבת על יד דכאו. הממונה עליו היה קאפו גרמני בשם קנול, אכזר מאין

כמוהו, פושע שנשפט על רצח לפני המל חמה. הוא היכה את יוסף פעמיים, מכות איומות, מכות

רצח, ויוסף אינו מבין כיצד שרד. יוסף מספר שלאחר המלחמה הוא נתפס ועשו בו שפטים.

תוכניתם של הגרמנים היתה להרוג את כל אסירי המחנה עם סיום המלחמה, אבל לא הספיקו.

כשנכנסו הכוחות לשחרר את המחנה ראה יוסף בפעם הראשונה חיילים לבושים בחצאיות

(חיילים סקוטים). הם שוחררו בשטח פתוח ויוסף נרדם באיזו רפת וישן שעות רבות. לאחר זמן

החליט לנסוע לארץ ישראל וכבר עלה על משאית שה ובילה את אלה שרצו להגיע לארץ. לפתע,

נזכר בדבריה האחרונים של אחותו פרידה, שעכשיו היו בבחינת צוואה: "כשתשוב מן המלחמה,

עליך להחזיר לבעלים את התכשיטים ודברי הערך שיהודי הכפר הטמינו אצלנו". יוסף ירד מן

המשאית וחזר הביתה לכפר הולדתו. שם פגש את שני אחיו ששרדו, מ -שה ישראל ואברהם,

וסיפר להם על האוצר הטמון בביתם ועל חובתם להחזירו. הם אכן מצאו את השקיות והצנצנות

עם דברי הערך, כולם מסומנים בשם בעליהם. יוסף מציין בגאווה כי יהודי הכפר סמכו על

משפחתם ולכן נתנו להם הכל למשמרת. אומר יוסף: "רצינו והשתדלנו להחזיר את הרכוש אבל

וחזרה לכפר. לגבי האחרים, עשינו מאמצים

הדבר היה קשה מאוד. רק משפחה אחת

שרדה

גדולים למצוא את קרובי המשפחה שניצלו".

לאחר זמן קצר עברו האחים לעיירה שונקוט - מארה ושם התחתן אברהם עם גולדה ינוביץ. גם

יוסף פגש את חברתו מימי הילדות, גבריאלה ינוביץ (אחותה של גולדה), אבל מפאת גילה

הצעיר, היא היתה בת 18 , לא נישאו עדיין. שניהם הצטרפו לקיבוץ - הכשרה בבראשוב, רומניה,

אבל לא הצליחו, מכמה סיבות, לעלות לארץ עם כל ההכשרה. יוסף עבד בבית חרושת ויום אחד

5

פגש אדם שנראה לו מוכר; לבסוף נזכר היכן ראה אותו ואמר: "היית ה - ס.ס שלי בדכאו!" למחרת

נעלם אותו

האיש.

יוסף וגבריאל ה (בשמה העברי, שרה - ביילה) חזרו לשונקוט - מארה ושם נישאו. בהמשך עברו

- לסאטו מארה (סאטמר) ושם עבד יוסף בחנות רהיטים. במרו צ ת השנים הגישו בקשות רבות

לעלות לארץ, אבל בקשותיהם נידחו ע"י המשטר הקומוניסטי. אחיו של יוסף, אברהם, הצליח

לעלות לפניו . בנותיהם של יוסף וגבריאלה, עליזה ויהודית, נולדו ברומניה וגדלו שם עד עליית

1964 . י וסף מבקש להדגיש כי גם תחת המשטר הקומוניסטי הצליח לשמור

המשפחה בשנת

מצוות ולקיים אורח חיים מסורתי.

לאחר עלייתם לארץ היה יוסף מדוכדך במקצת בשל אי - ידיעת עברית במידה מ ספקת (ידע רק

- בנצרת עילית ולעבוד יחד איתו

להתפלל) וחוסר מקצוע. ה וא בחר להתגורר בקרבת אחיו אברהם

- ראשי תיבות של "אחים רוזנפלד" . הם ייצרו

במפעל הסרי ג ה שהקים. המפעל נקרא "ארוז" –

סריגים ואריגים, גם ליצוא, לחנויות גדולות בארצות הברית ובבריטניה, וניהלו את המפעל

ב כוחות עצמ ם , ביושר מוחלט ובהגינות כלפי העובדים, במשך 15 שנה. בנותיהם, עליזה ויהודית,

זכו לחינוך ולהשכלה גבוהה ויש להן ילדים ונכדים טובים, מסורים ומצליחים.

המשפחה המורחבת בחתונת הנכד בעז (בנה של יהודית)

6

א." יבל

בנה של יהודית ), יושבים במרכז גבריאלה ז יוסף ל ו "

( בעז הנכד של תונה חב

חתונת הנכד הצעיר עודד (בנה של עליזה)

לפני שלוש שנים עברו יוסף ואשתו לרעננה כדי לגור בקרבת בתם, עליזה, ומשפחתה. לדאבון

אעל ובדנה לאחר

לבו, אומר יוסף בכאב רב, נפטרה אשתו גבריאלה לפני זמן קצר; הוא לאב

שנים רבות של נישואים מאושרים.

יוסף מסכם את סיפור חייו ואומר: "הילדים, הנכ דים, והנינים המעניקים לי נחת ו נוהגים בי

באהבה ובכבוד הם הפיצוי על כל מה שאבד לי ועל כל מה שעברתי בחיי".

הקשיבה וכתב ה : רבקה גינתון ברנר -

- טבת שבט תשע"ט

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html