סוניה הרטמן - תחנות חיי
שנוצרו שני טורים בנפרד החייל הגרמני קבע את הסדר באומרו: "איין שווינע, איין יודה", כלומר: אחד חזיר, אחד יהודי. אירוע זה יכול לאפיין את הדרך בה נהגו חיילי הצבא הגרמני - הוורמאכט, לפני שאנשי האס אס הנאצים הגיעו לפולין; אחר כך החיילים פשוט פחדו להפגין לידם את הנורמליות שלהם. אמא המשיכה להפעיל לבדה את חנות המכולת כל עוד הגיעו לקוחות כדי לקנות, אבל כבר לא הגיעה סחורה חדשה. פעם נכנס מפקד גרמני וביקש שוקולד וממתקים לחייליו. אמא אמרה לו שיש לה ילדה קטנה בבית, ולכן השאיר לנו מעט מהממתקים. בחצר סמוכה אלינו גרה משפחה יהודית, משפחת טננבאום, חברים טובים של הוריי, ולהם שלושה ילדים. כאשר הרוסים נסוגו מזרחה מחלק מפולין אליו פלשו, נקבע גבול חדש על נהר הבוג. בגדה המערבית, בצד הפולני, בכפר בשם קודייני, גרו קרובי משפחה של מר טננבאום, שהגיעו לבקר את משפחתם בפלניצה. כדי לפנות מקום לאורחים, שלחו אלינו השכנים את בתם הלה, המבוגרת ממני בשנה שנתיים, שתישן עם אמא ואיתי. כאשר הגרמנים נכנסו לפלניצה הם פתחו את דלתות בית הסוהר ושחררו את כל האסירים, ביניהם גנבים ושודדים, כדי לפנות את המקום לעצירים שלהם. אלה ששוחררו התארגנו בקבוצות והתחילו לשדוד בתים יהודיים. כידוע, בחורף המושלג אין אפשרות לגדל ירקות בפולין, ועדיין לא היו מקררים. לכן חפרו באדמה מתחת לבית מרתף כדי לשמור בו לקראת החורף תפוחי אדמה וכרוב. למרתף שלנו, שבו רק חלון בגובה הקרקע, ירדו בסולם מתוך החנות. בנובמבר, ליל חג העצמאות הפולנית, שלושה ארבעה שודדים 10-11 בלילה שבין פתחו את החלון, נכנסו למרתף, עלו בסולם, ומצאו את עצמם בתוך החנות, ממנה נכנסו לתוך הדירה. אני זוכרת עד היום שהתעוררתי כאשר נדלק האור, וראיתי שלושה ארבעה גברים, שפניהם מוסתרים במטפחות ובהן רק פתחים לעיניים. התחילו לחקור אותנו איפה הכסף והזהב. אמא אמרה שבעלה ברח לרוסיה, ואין לנו דבר. הם אמרו שיודעים שליהודים יש כסף. אמא אמרה להם: אל תיגעו בבת
24
Made with FlippingBook Annual report maker