סוניה הרטמן - תחנות חיי
לאחר שירדנו מהרכבת השיג עבורנו טננבאום עגלה רתומה לסוסים, וכך הגענו עד לכפר קודניי שעל גדת נהר הבוג, שמעברו השני הגבול עם ברית המועצות. עדיין היינו בפולין הכבושה על ידי הגרמנים, אבל כבר פסקה הלחימה. הגבול נסגר, ונשמר על ידי חיילים גרמנים מצד אחד, וחיילי הצבא האדום מצד שני. נשארנו בכפר זמן מה, עד שטננבאום בירר את האפשרויות להברחת הגבול אל עבר רוסיה על ידי חציית הנהר; לא נותר זמן רב כי בחודש דצמבר מי הנהר מתחילים לקפוא. טננבאום קבע עם מלווה פולני שיעביר אותנו את הגבול, בשתי . בכל מקום הוכרז 16 קבוצות. בקבוצה הראשונה יצאנו אמא, אני ושלמה, בנו בן ה אז על עוצר לילי החל משעה שמונה בערב. חיכינו עד שירד הלילה, ואז הלכנו בהסתר לעבר הנהר. ככל שהתקרבנו לגדה חשנו שהאדמה בוצית יותר; התחיל לרדת גשם, ושמענו את קולות השומרים ונביחות הכלבים. כל אחד מאיתנו נשא תרמיל גב ובו כמה מהדברים שלקחנו לדרך, ואמא נשאה בידה גם מזוודה. המלווה הפולני אמר לאמא שייקח את המזוודה כדי להקל עליה. אבל ברגע שלקח את המזוודה התחיל להתרחק במהירות, ונותרנו לבדנו, ללא אפשרות לקרוא לו לחזור בגלל השומרים. הבוץ כבר הגיע לי עד מעל הברכיים, ולבד לא יכולנו לעבור את הנהר. אמא אמרה שאין ברירה, עלינו לחזור לכפר למרות העוצר. ברוב תושייתה הצליחה אמא למצוא דרך לחמוק בין הבתים ולמצוא את הבית שבו התארחנו, אליו נכנסנו לקראת שעת חצות מלוכלכים בבוץ. הנוכחים הופתעו לגלות שחזרנו, ולא הבינו איך הצלחנו לעבור בשלום למרות השומרים והכלבים. אמא כמובן רחצה אותי באמבטיה לפני שהשכיבה אותי לישון. מר טננבאום החליט שבפעם הבאה נעבור כולנו יחד, וכעבור כמה ימים קבע עם מלווה אחר שיעביר אותנו. המלווה אסף אותנו ואת משפחת טננבאום: ישראל, אשתו חיה, הלה ושלמה, והוליך את כולנו אל ביתו עוד לפני העוצר.
27
Made with FlippingBook Annual report maker