סוניה הרטמן - תחנות חיי
בזמן שהותה הקצרה בפלניצה קנתה אמא בכסף הפולני שנותר בידה גרבי משי, בדים ומטפחות משי, שהנשים הרוסיות עוד לא זכו לראות אצלם; דברים שאין להם משקל כמעט, אך יהיה להם ביקוש ברוסיה. אמא חזרה ברכבת, הגיעה איכשהו לכפר על הנהר, ושוב יצרה קשר עם המלווה כדי שיעביר אותה חזרה. המלווה, שארגן קבוצה להעברה, אמר שעדיין מסוכן לעבור בלילה את הנהר ויש להמתין, אבל אמא אמרה שהיא חייבת לעבור; גם הפעם עברה לבדה בלילה את הנהר, הלכה לסטרדץ, הגיעה אליי ברכבת, ו"הצילה" אותי מהמשפחה הדוברת יידיש. בינתיים נודע לאמא שיש משרדים שבהם כל אלה שמצאו עצמם בשטח הרוסי נרשמים כפליטים. במשרד בברסט-ליטובסק לא מצאה את שמו של אבא, אבל נאמר לה שיש משרד נוסף בביאליסטוק, כמאה קילומטר צפונה, בצפון מזרח פולין. אמא נסעה ומצאה שם את שמו; התברר לה שכנראה נשלח לעבוד בבית חרושת בעיר מוגילוב, כארבע מאות קילומטרים מזרחה משם. הסתבר שנאסר על הפליטים לגור קרוב לגבול, וגם לא בערים הגדולות. אמא שלחה מכתב שנועד לאבא, אברהם ברן, לכתובת בית החרושת; המכתב הגיע אליו, ואבא בא והצטרף אלינו. הסתבר שבאזור בו עבד הם היו חופשיים לנסוע. פסקו הקרבות באזור פולין, ופליטים יהודים התחילו לחזור לפולין 1940 באביב הכבושה. בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב פרחה הידידות בין ברית המועצות לגרמניה, וגם בברסט-ליטובסק התרוצצו קצינים גרמניים. למרות שבריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, איש לא חשב שתהיה עוד מלחמה באזור שלנו. הפליטים חשבו שהכול בסדר, אפשר להמשיך לחיות, ולחזור הביתה; אין צורך לפחד מהגרמנים, אותם זכרו כטובים ואנושיים עוד ממלחמת העולם הראשונה. כדי לקבל היתר שיבה הפליטים נדרשו להתייצב בפני ועדות של הגרמנים והרוסים, והתאפשר לקנות כרטיסי רכבת כדי לחזור למקומות מהם ברחנו. בזכות המראה הפולני אמא השיגה כרטיסים לרכבת חזרה לפולין, באה הביתה מאושרת וקורנת, ואמרה: אנחנו חוזרים הביתה, השגתי כרטיסים לרכבת. בדירה ששכרנו היו מיטות עם מעקה בצדדים. אחזתי את המעקה בשתי ידיים והתחלתי לצעוק: אני לא חוזרת! לא עוברת שוב את הגבול. הוריי אמרו לי: חוזרים
36
Made with FlippingBook Annual report maker