סוניה הרטמן - תחנות חיי

מתוך הספר של אסף אגין "העמק במערכה": פרשה מיוחדת במינה היתה נטישת הקיבוצים מסדה ושער הגולן, והשאלה "מה קרה" (שונה) ביישובים האלה, שהביא (רק) אותם לנטוש, חורגת מהמקרה הפרטי ומצדיקה בחינה של המדיניות ושל הסיבות לכישלון הזה, שאירע דווקא באזור שנחשב בטוח. יוקדש לה פרק מיוחד. מפלה ב"אזור בטוח" נטישת מסדה ושער הגולן, ארבעה ימים לאחר הכרזתו של בן־גוריון כי שמירה על כל נקודה כבר אינה העיקר, יכלה להשתלב לכאורה עם המדיניות החדשה, אבל באווירת ימי המלחמה ובשל המעמד המיוחד שהיה לעמק הירדן כאזור בטוח, בזכות התשתית הארגונית, התשתית הביטחונית, התפרוסת ההתיישבותית והעורף הכלכלי, שיוותה לנטישה משמעות עמוקה. היא העמידה בספק את אותו ביטחון (או אשליה) ביכולת עמידתם של היישובים. ' ותפורט בהמשך, הסתמכה על היישובים כמרכיב 48 "תוכנית ד", שהוכנה במרץ הבסיסי של מערך ההגנה. הנטישה של שניים מיישובי האזור לאחר ארבעה ימי לחימה, שלא מול אויב מסתער וללא פקודה, היתה אפוא מכה בעצב רגיש. ועדה בראשות האלוף דוד שאלתיאל מונתה לברר את נסיבות הנטישה, אבל חברי הוועדה שאלו שאלה אחרת: מה קרה לאנשי שני הקיבוצים האלה, שהקימו את משקיהם בתנאים קשים, שעמדו במבחנים קשים לא פעם, שהיה בהם חומר אנושי בעל הכרה, שיכלו לעזוב את פרי עמלם, מקור קיומם וייעוד חייהם. , תחת הכותרת "מקרה העזיבה של שער 1948 בנובמבר 17 דו"ח הוועדה, שהוגש ב- שנה, וכשהפרסום הותר סוף סוף התברר 40 הגולן ומסדה", נאסר לפרסום במשך שהדו"ח חף מכל חומר סודי. החיסיון השרירותי ובלתי מוצדק הטביע אות קין על מצחם של מגיני היישובים, והפך את כבודם למרמס.

מאז שחזרנו לשער הגולן מילאתי את תפקיד הרץ האישי של איטקה בונה, סגנית המפקד. היא היתה אשתו של יצחק בונה, אחיו של נחום בונה, שאותו הכרנו עוד

92