סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
איש 3,000- לנשק "ויסטָאד", ובעקבות הקמתו נוספו עוד כ לעיירה. כאשר חזרתי מקץ שנים רבות לבקר בווישגראד, בשנת , הופתעתי לגלות עד כמה היא קטנה, כאילו אפשר היה 1988 להניח את כולה על כף יד אחת. היחסים עם שכנינו הלא-יהודיים בעיירה היו מצוינים. כאשר הם ציינו את חגיהם אמי נהגה לאפות עוגות ולעזור הן לסרבים והן למוסלמים שבהם. לא זכור לי שום אירוע אנטישמי עד לפרוץ המלחמה. מוּרְקָה, בתו של צועני תושב העיירה אשר עבד כדוור, החלה לעבוד בביתנו כעוזרת כאשר מלאו לה שתיים עשרה. היא שהתה אצלנו שש שנים במהלכן למדה משק בית, ומשבגרה התחתנה עם אחד השוטרים שעבדו בתחנה שמול ביתנו וקיבלה מהורי נדוניה כמתנה. ביתנו היה בן קומה אחת. תחתיו שכן מרתף בו ניהל אבי מעין תחנת דלק קטנה; הוא אחסן דלק בחביות ומכר אותו לנהגי המכוניות הספורות שעברו בעיירה באותה תקופה בדרכם לבלגרד או לסרייבו. מעל לקומת המגורים הייתה עליית גג קטנה ששימשה לאִוורוּר בלבד ואשר העלייה אליה התבצעה באמצעות סולם. אחת לכמה זמן היה אבי עולה לשם ומסלק את הציפורים שנכנסו דרך החלון. אבי אהב מאוד את עבודת האדמה וגינתנו הייתה מטופחת בהתאם, עם ערוגות ורדים שקישטו אותה לאורך השנה כולה ודליות, אותן היה צורך לשתול מדי שנה מחדש. היו לנו עצי פרי רבים, בהם שלושה עצי אפרסק, שלושה עצי תפוח, אשר אחד מהם הצמיח פירות חמוצים ואילו השניים הנותרים היו ערבים לחיך, ועץ אחד מיוחד, שאבי הרכיב בעצמו ואשר נשא שלושה פירות: שזיף, תפוח עץ ואגס, כל זאת על עץ אחד. בין עצי הפרי שתל אבי גם ערוגות ירק, וכך היו לנו צנונית, בצל ירוק, קייל, חסה "ראש", חְ'רֶן - חזרת – וכרוב. זה היה התחביב שלו, ואני זוכרת היטב את התמונה שלו מפנה את השלג מעל
10
Made with FlippingBook HTML5